האם ניתן להסתמך בהליך אזרחי על הכרעת דין פלילית שבה נקבע שהנאשם ביצע את העבירות, אף שלא הורשע פורמלית? בית המשפט המחוזי השיב בחיוב
ת"א (מחוזי י-ם) 63678-02-25 פלוני נ׳ הרשות הפלסטינאית (12.8.2026)
ביום 12.8.2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתביעה לפיצוי לדוגמה לפי חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה). בית המשפט קיבל את התביעה וחייב את הרשות הפלסטינית לשלם לנפגע הפיגוע חמישה מיליון שקלים. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה אם ניתן להסתמך על הכרעת הדין הפלילית כראיה – חרף כך שמבצע הפיגוע שוחרר בעסקת חטופים בטרם הורשע ובטרם נגזר דינו.
התובע נפצע בפיגוע ירי בירושלים באפריל 2023, כשכדור פגע בזרועו וחדר אל חזהו. המוסד לביטוח לאומי הכיר בו כנפגע פעולות איבה ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 52%. המחבל מבצע הפיגוע היה קטין. איש מהצדדים לא חלק על כך שהתובע נפגע ממעשה טרור ונותר עם נכות צמיתה, ולא על כך שהרשות הפלסטינית שילמה תשלומים חודשיים למשפחת המחבל בעת שהיה כלוא בישראל.
בהליך הפלילי הודה המחבל, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע מעשה טרור של ניסיון רצח ובעבירות נשק ושהייה שלא כדין. בהתאם לחוק הנוער נקבע בהכרעת הדין כי ביצע את העבירות, וההרשעה נדחתה עד לקבלת תסקיר שירות המבחן ולגזירת הדין. אלא שבטרם הושלם ההליך שוחרר המחבל באחת מעסקאות השבת החטופים במלחמת ״חרבות ברזל״ והורחק מהארץ.
התביעה בהליך האזרחי לא עסקה בעצם התרחשות הפיגוע או בשיעור הנכות, אלא בקבילותה של הכרעת הדין בבית המשפט. הרשות טענה כי סעיף 42א לפקודת הראיות מכשיר רק פסק דין חלוט שמרשיע את הנאשם, ושבהיעדר הרשעה אין בהודאתה בדבר התשלומים משום אשרור המעשה; לשיטת הרשות הפלסטינית מדובר בתשלומים סוציאליים לפי הדין הפלסטיני, שממילא הופסקו בפברואר 2025. מנגד טען התובע כי שלושת תנאי החוק – מעשה טרור, נכות צמיתה ותגמול או אשרור – התקיימו במלואם.
בית המשפט דחה את טענת ההגנה. ההכרעה נעוצה בהבחנה בין הקביעה השיפוטית שהעבירות בוצעו לבין החותמת הפורמלית של ההרשעה: לצורך פקודת הראיות די בכך שנקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים, ואין צורך בכך שההרשעה נמנעה מנימוקים טיפוליים או שלא הושלמה מטעם חיצוני להליך.
השופט הדגיש כי מסקנה זו נטועה בפסיקה ותיקה, שלפיה אין הבדל בין פסק-דין מרשיע ממש ופסק-דין שבו נקבעו ממצאים ומסקנות מרשיעים אך מנימוקים טיפוליים הוא לא נסתיים בהרשעה, ומקל וחומר כשההרשעה נמנעה בשל שחרורו והרחקתו של המחבל. בית המשפט גם הכריע בשאלה שהצדדים לא העלו – אם היעדר גזר דין גורע מן הקבילות – וקבע שלא. בנסיבות אלה הכרעת הדין לבדה נחשבת פסק דין לעניין הפקודה, ומשלא הוגש עליה ערעור היא חלוטה. מבחינה מעשית חויבה הרשות בחמישה מיליון שקלים, בתוספת הוצאות ושכר טרחה בשיעור 10% ומע״מ.
המשמעות המעשית של פסק הדין היא שהפסקתו החריגה של הליך פלילי לפני הרשעה וגזר דין בבית משפט אינה שוללת בהכרח הסתמכות עליו בהליך האזרחי. הודאה בעובדות כתב האישום, קביעה מפורשת בהכרעת הדין שהנאשם ביצע את העבירות, היעדר ערעור והסיבה החיצונית שקטעה את ההליך – כל אלה נתונים שניתן לבסס במסמכים, וחשוב להניח אותם לפני בית המשפט כבר עם הגשת התביעה ולא רק בסיכומים. עם זאת, בית המשפט לא קבע כלל גורף: ההכרעה נשענה על ממצא שיפוטי פוזיטיבי בהכרעת דין חלוטה ועל הודאת הרשות הפלסטינית בתשלומים, ונראה שגם העובדה שלא התייחסה בסיכומיה לטענה שהפסקת התשלומים לא מאיינת חבות שכבר נוצרה, תרמה לתוצאה. מי שמבקש לצעוד באותו מסלול נדרש להראות באופן ברור ממצא כזה, ומומלץ לא להסתפק בהודאה בלבד או בעצם ההליך שנפסק בשלב מוקדם יותר.
