האם תסמינים פוסט-טראומטיים ותרומה קרבית של לוחם מצדיקים הקלה בעונשו של מי שהוציא ומכר אמצעי לחימה מרשות הצבא בעת מלחמה? בית הדין הצבאי לערעורים השיב בחיוב – אך בתוך מתחם הענישה בלבד
ע"פ 34802-01-26 סמ״ר אוחיון נ׳ התובע הצבאי הראשי (25.8.2026)
ביום 25.8.2026 ניתן פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, מפי הרכב בראשות הנשיאה, אלופה אורלי מרקמן, בערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי המחוזי. בית הדין קיבל את ערעור ההגנה על חומרת העונש והפחית את המאסר בפועל משבע שנים לשש שנים ומחצה. השאלה במרכזית שעמדה לדיון הייתה באיזה שלב של הענישה – בקביעת מתחם העונש ההולם או במיקום בתוכו – נשקלים מצבו הנפשי של לוחם ותרומתו בלחימה.
המערער שירת כלוחם בחטיבת גולני והורשע, לאחר שמיעת ראיות, בהוצאת נשק מרשות הצבא לפי חוק השיפוט הצבאי, ובעבירות בנשק לפי חוק העונשין. נקבע שבמהלך הפוגה מחוץ לרצועת עזה הוציא עשרה רימוני רסס ולבנת חבלה משטח כינוס של כוחות צה״ל, מכר ארבעה רימונים לסוכן חשאי של מצ״ח תמורת 8,000 ש״ח, ולאחר שהוצע לו אקדח הוסיף שני רימונים ואת לבנת החבלה. ארבעת הרימונים הנותרים נתפסו בביתו.
בית הדין המחוזי קבע לעבירות הנשק מתחם ענישה של שש עד תשע שנות מאסר בפועל, והעמיד את העונש בחלקו התחתון – שבע שנות מאסר, לצד מאסר מותנה, קנס והורדה לדרגת טוראי. ההגנה ערערה תחילה גם על הכרעת הדין, בטענה שסוכן מצ״ח הדיח את המערער לדבר עבירה, אך חזרה בה, ומשנמחק הערעור נותרה על כנה הקביעה שלא הייתה הדחה.
ההליך בערעור לא עסק עוד בטענת ההדחה אלא במשך המאסר בפועל בלבד. ההגנה טענה שהמתחם מחמיר ונשען על מקרים חמורים יותר, ושיש להעמיד את רף המתחם התחתון על ארבע שנות מאסר, שעה שכל הרימונים הוצאו בהזדמנות אחת והושבו לידי הצבא. מנגד טענה התביעה כי בעבירות נשק יש ליתן מעמד בכורה לשיקולי הרתעת היחיד והרבים.
בית הדין לערעורים קיבל את הערעור על העונש ולא מצא להתערב במתחם. ליבת ההכרעה נעוצה בהבחנה בין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, המעצבות את מתחם העונש ההולם, לבין נסיבותיו האישיות של הנאשם, המשפיעות על מיקומו בתוך המתחם. נקבע שכיוון שלא הוכח קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין ביצוע העבירות, לא היה מקום להקל במתחם – אך כן היה מקום להוסיף בתוכו משקל לקולה.
בית הדין לערעורים הדגיש את מגמת ההחמרה בענישה בעבירות נשק ואת הסיכון הייחודי הנשקף מרימוני רסס ומחומרי נפץ, שהשימוש בהם עלול להוביל לפגיעה חסרת הבחנה ולכן מצדיק ענישה מחמירה מזו הנוהגת בנשק חם ״רגיל״ (ע"פ 4047/24 מדינת ישראל נ׳ ספדי). עוד הובהר שהוצאת אמצעי הלחימה משטח כינוס, כשלושה חודשים לאחר פרוץ המלחמה ובעיצומו של התמרון, מעצימה את הפגיעה בערכים הצבאיים של מוכנות, סדר ומשמעת ואמון המפקדים והציבור בצה״ל. בדיקה פסיכיאטרית עדכנית, שנערכה על דעת הצדדים, העלתה שבמועד ביצוע העבירות לא סבל המערער מתמונה מלאה של תסמונת פוסט-טראומטית, ומכאן שההגנה לא הרימה את הנטל להוכיח את הקשר הנדרש ברמת ההוכחה.
בתוך המתחם ניתן משקל נוסף לקולה לתסמינים מתחום התגובות הפוסט-טראומטיות שעודם מלווים את המערער למעלה משנתיים ומחצה לאחר מעצרו ונובעים מחשיפתו למוראות המלחמה בעת שתרם רבות כלוחם בזירה מסוכנת, וכן לחזרתו מן הערעור על הכרעת הדין; לבסוף הופחת המאסר בשישה חודשים בלבד, ללא שינוי ביתר רכיבי העונש.
המשמעות המעשית היא שבעיני בית הדין הצבאי לערעורים היעדר קשר סיבתי בין מצב נפשי לבין העבירה אינו מאיין את המשקל של תסמינים פוסט-טראומטיים כנסיבה אישית לקולה, ומי שמבקש להישען עליהם נדרש להניח לפני הערכאה חוות דעת עדכנית, תיעוד רפואי לאורך זמן ועדויות מפקדים על התרומה המבצעית – כבר בערכאה הדיונית ולא רק בשלב הערעור. עם זאת, בית הדין לערעורים לא קבע כלל גורף של הקלה והבהיר שבעבירות נשק נשמר מעמד הבכורה לשיקולי ההרתעה, ולכן גם נסיבות אישיות של ממש מובילות להפחתה מוגבלת בלבד.
