האם איחוד שתי עסקאות של הוצאת אמצעי לחימה לאירוע אחד מקל במתחם הענישה? בית הדין הצבאי השיב בשלילה וקבע מתחם של 13-9 שנות מאסר ועונש בפועל של 11 שנים
ת"פ 19220-01-25 התובע הצבאי דרום נ׳ רס"ר אטיאס (30.8.2026)
ביום 30.8.2026 ניתן גזר דינו של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי דרום, מפי הרכב בראשות אל"ם מאיר ויגיסר, בעניינו של נגד שהורשע לאחר שמיעת ראיות בהוצאת אמצעי לחימה מרשות הצבא ובסחר בהם בעת מלחמה. בית הדין קבע מתחם ענישה של 13-9 שנות מאסר בפועל וגזר לבסוף 11 שנים בפועל. השאלה המרכזית בשלב העונש הייתה כיצד נקבעת רמת המתחם כאשר בוצעו שתי עסקאות נפרדות בנשק והאם הן נחשבות אירוע אחד.
הנאשם שירת בשירות קבע כמפקד מחלקת רק"ם וטכנאי אלקטרוניקה ביחידה קרבית, ובמסגרת תפקידו טיפל בכלי רק"ם בשטחי הלחימה. בשתי הזדמנויות הוציא מרשות הצבא, יחד עם חייל הכפוף לו, 23 רימוני רסס, 8 לבנות חבלה ו-90 נפצי חבלה חשמליים, ומכר אותם לסוכנים חשאיים של מצ״ח תמורת 5,000 ש"ח ו-25,000 ש"ח. לצד אלה הורשע גם בשימוש ובהחזקה של קוקאין במהלך שירותו.
בשלב הראשון בתהליך קביעת העונש נדרש בית הדין לשאלה כמה מתחמי ענישה יש לקבוע. הוא קיבל את עמדת ההגנה ששתי עסקאות אמצעי הלחימה מהוות למעשה אירוע אחד, אך דחה את הטענה שגם עבירות הסמים נכללות בו, בהיעדר קשר הדוק בין הערכים המוגנים, וקבע שני מתחמים נפרדים.
המחלוקת בשלב העונש נסבה על רמת המתחם. התביעה הצבאית עתרה למתחם של 18-12 שנות מאסר בפועל בגין עבירות אמצעי הלחימה, בהדגישה את תיקון מס׳ 140 לחוק העונשין, שקבע רף ענישה מזערי בעבירות נשק. מנגד ביקשה ההגנה מתחם כולל של 6-3 שנות מאסר (בלבד) ומיקום בתחתיתו, לנוכח מצבו הנפשי של הנאשם ותרומתו הקרבית.
בית הדין הצבאי דחה את עמדת ההגנה וקבע מתחם של 13-9 שנות מאסר בפועל. ליבת ההכרעה נעוצה בכך שאיחוד העסקאות לאירוע אחד קובע את מספר המתחמים, לא את רמתם: נקבע שחומרתו של האירוע האחד נגזרת מכמות אמצעי הלחימה ומטיבם, מעיתוי המעשה ומהפרת האמון שאפשרה אותו, ואלה אינם מתמתנים מכך שהמעשים נספרים כאירוע יחיד.
בית הדין מנה חמש נסיבות מחמירות בעיניו: ניצול הנגישות לאמצעי הלחימה והאמון שניתן בנאשם כאיש מקצוע בזמן מלחמה; תכנון מוקדם ומתואם; פגיעה בכשירות הכוחות בעיצומה של הלחימה; מניע כלכלי, ובכללו כוונה להמשיך ולהוציא אמצעי לחימה למימון רכישת סמים; וטיבם וכמותם של האמצעים, שהם התקפיים במובהק ועלולים להביא לפגיעה חסרת. בסקירת הפסיקה נשען בית הדין גם על פסק דין שניתן ימים ספורים קודם לכן בעניינו של לוחם שהוציא ומכר עשרה רימוני רסס, שם נקבע מתחם של 9-6 שנים (ע"פ 34802-01-26 סמ"ר אוחיון נ׳ התצ"ר – שמובא גם הוא בסקירה מצידנו השבוע), והבחין ממנו לנוכח הכמות, הכפילות והפרת האמון שבתפקיד.
טענת ההגנה לקשר בין תסמונת פוסט-טראומטית לבין העבירות נדחתה בהיעדר תשתית ראייתית ברמה הנדרשת ולא הפחיתה את המתחם, אך מצבו הנפשי של הנאשם, עברו הנקי, התייצבותו ללחימה מיום 7 באוקטובר והסיכון האישי שנטל נשקלו כנסיבות אישיות לקולה. מנגד נזקף לחובתו שלא נטל אחריות ולא הביע חרטה, ובשקלול הכל הועמד העונש בסמוך למרכז המתחם – 11 שנות מאסר בפועל, לצד מאסרים מותנים, שנת פסילה, קנס והורדה לדרגת טוראי.
המשמעות המעשית היא שמבחינת בתי הדין הצבאיים קו הענישה בתיקי הוצאת נשק מהצבא בזמן מלחמה נקבע בעיקר בשלב המתחם, ומי שמבקש להשפיע עליו נדרש להתמודד בראיות עם הכמות, הטיב, העיתוי והפרת האמון – ולא רק בטיעון על צירוף אירועים.
