האם הממשלה רשאית לסגור את תחנת גלי צה"ל בהחלטה, בלא חקיקה ראשית? בג"ץ השיב בחיוב – וביטל את ההחלטה מחמת שיקולים זרים
בג"ץ 61683-12-25 התנועה למען איכות השלטון נ׳ ממשלת ישראל (20.8.2026)
ביום 20.8.2026 ניתן פסק דינו של בג"ץ בחמש עתירות מאוחדות נגד החלטת הממשלה לסגור את תחנת גלי צה"ל. בית המשפט העליון קיבל את העתירות והפך את הצו על-תנאי לצו מוחלט. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה אם ההחלטה התקבלה בסמכות, ואם כן – אם אופן הפעלתה מאפשר לה לעמוד.
כידוע, גלי צה"ל היא תחנת רדיו צבאית שמשדרת בפריסה ארצית מאז שנת 1950. התחנה הוקמה בהחלטת ממשלה ומעולם לא עוגנה בחוק. משרתים בה מאות חיילי חובה לצד עשרות אזרחים עובדי צה״ל, והיא תחנת האקטואליה השנייה המואזנת בישראל. לא היה שנוי במחלוקת בין הצדדים – גם לא מצד העותרים והיועצת המשפטית לממשלה – שהפעלת תחנת שידור צבאית העוסקת באקטואליה היא אנומליה במדינה דמוקרטית.
בשנת 2023 המליצה ועדה מייעצת בראשות מנכ״ל משרד הביטחון דאז להמשיך ולהפעיל את התחנה תוך צמצום שידורי האקטואליה, והמלצותיה אומצו והיו בעיצומו של יישום. במרץ 2025 ביקש ראש הממשלה משר הביטחון ומשר התקשורת לבחון את סגירתה; באוגוסט 2025 מונתה ועדה מייעצת חדשה, שהגישה שתי חלופות; ובדצמבר 2025 החליטה הממשלה לסגור את התחנה, לאחר שהובאה לפניה חלופה אחת בלבד.
ההליך בבית המשפט העליון לא עסק בשאלה אם ראוי שהתחנה תמשיך לשדר, אלא רק בסמכות לקבל את ההחלטה על סגירת התחנה ובאופן הפעלתה. העותרים והיועצת המשפטית לממשלה טענו כי סגירת התחנה מהווה הסדר ראשוני המחייב חקיקה ראשית, ושההחלטה שהתקבלה נגועה בשיקולים זרים ובפגמים בהליך. מנגד טענו משיבי הממשלה שהסמכות לסגור נגזרת מעצם הסמכות להקים את התחנה, ושההחלטה נשענה על שיקולים ענייניים של ממלכתיות הצבא, תקציב וארגון.
בג"ץ דחה את טענת חוסר הסמכות. נקבע שלפי לחוק הפרשנות, מי שהוסמך להקים מוסמך גם לסגור, והסדרי החקיקה הנקודתיים שנחקקו ביחס לתחנה אינם מבטאים כוונה לעגן את עצם קיומה בחוק. ואולם העתירות לבטל את ההחלטה התקבלו לאור עילת השיקולים הזרים. ליבת ההכרעה נעוצה בהבחנה בין תוכנה של ההחלטה לבין הטעם שבבסיסה – לא ה"מה" של ההחלטה קובע את חוקיותה, אלא ה"למה".
נקבע שהחלטה שנשענת על שיקולים מעורבים תיפסל אם השיקול הזר בה היה הדומיננטי, ודי בכך שהעותרים יצביעו על כך שאחד או יותר מחברי גוף קולגיאלי שקל שיקול זר כדי שהנטל יעבור אל הרשות להוכיח שלא זה היה השיקול המכריע. השופט כשר קבע ששני השרים שהובילו את המהלך פעלו משיקול שעניינו תוכן שידורי התחנה, ושמשיבי הממשלה לא הרימו את הנטל: פרוטוקול ישיבת הממשלה לא הוגש במלואו אף שהוא בשליטתם הבלעדית, ולא צורף תצהיר של מי מהשרים. השופטת ברק-ארז הוסיפה שמשוא הפנים והיעדר התשתית העובדתית מקימים עילת ביטול עצמאית, בהסתמך בין היתר על הלכת אילן (בג"ץ 3751/03) הפוסלת חברות בוועדה של מי שדעתו נעולה מראש. השופט שטיין, שלגופם של דברים היה דוחה את העתירות, הצטרף לתוצאה הסופית מטעם אחד – מכתב שר התקשורת לשר הביטחון, שעלה בעיניו כדי התערבות שלטונית בתכני שידור.
המשמעות המעשית של ההחלטה היא שאין למעשה מניעה עקרונית שממשלה תחליט בעתיד על סגירת התחנה, ואף אין הכרח לעשות זאת בחקיקה ראשית (ב"הסדר ראשוני") – אך החלטה חדשה תידרש להישען על תשתית עובדתית ומקצועית ראויה, לשיטתו של בית המשפט, על בחינת חלופות ועל שיקולים ענייניים הנוגעים לתחנה, לצה"ל או לשוק התקשורת.
מעבר לעניין הקונקרטי, הפסיקה מציבה כלים בידי מי שמבקש לתקוף החלטה מינהלית של גוף קולגיאלי: התבטאויות קודמות של מקבלי ההחלטה, תוצאה שסומנה מראש, הרכב ועדה שאינו מאוזן, היעדר תיעוד והימנעות הרשות מהצגת מסמכים שבשליטתה – כל אלה הם נתונים שניתן לרוב לבסס בראיות. עם זאת, חשוב לדעת שבית המשפט לא קבע כלל גורף. הוא הבהיר שאילו נשענה ההחלטה אך ורק על השיקולים הענייניים שעליהם הצהירה הממשלה, ייתכן שלא היה מקום להתערבות שיפוטית כלל.
