עתירה נגד 30 ימי מחבוש בגין ענידת פאצ׳ ״משיח״: מתי יתערב בג"ץ בדין המשמעתי בצה"ל?
בג"ץ 59896-05-26 אור פרץ נ' הפרקליט הצבאי הראשי
עתירה שהגיש לוחם תקפה את חוקיות ההליך המשמעתי שבמסגרתו הוטלו עליו 30 ימי מחבוש בפועל בגין מה שנטען שאינו אלא עבירת לבוש. בעתירה נטען כי לא מדובר רק בטענה שעונשו של החייל חמור מן הראוי, אלא מדובר בשורה של פגמים היורדים לשורש הסמכות וההליך, שהצדיקו את התערבותו של בג"ץ וביטול עונש המחבוש.
העותר הוא לוחם ששירת תקופה ממושכת במהלך מלחמת "חרבות ברזל". ההליך המשמעתי בעניינו נפתח בעקבות אירוע הנוגע להופעתו וללבושו הצבאי – ענידת פאצ׳ "משיח" – ובסיומו הוטל עליו עונש חריג של 30 ימי מחבוש בפועל. לאחר מכן פעל החייל בכל המישורים שהעמידה לרשותו המערכת הצבאית: הוגש ערר, הוגשה בקשה להמתקת העונש ונעשתה פנייה למדור הדין המשמעתי והחנינות בפרקליטות הצבאית בבקשה לבחון את חוקיות ההליך. במהלך ההידיינות אף הומתק עונשו על ידי אלוף פיקוד הדרום בעשרה ימים והועמד על 20 ימי מחבוש.
הטענה המרכזית בעתירה נגעה להיעדר הסמכות להטיל 30 ימי מחבוש בגין עבירת לבוש, על פי פקודת הדין המשמעתי עצמה. הטענה שהוצגה הייתה שהדין הצבאי קובע מדרג של סמכויות ענישה בהתאם לסוג העבירה, ולא ניתן לעקוף את המגבלות החלות על עבירת לבוש באמצעות האופן שבו נוסחה או סווגה העבירה בהליך המשמעתי על ידי קצין השיפוט. לפיכך נטען כי אין מדובר בשאלה האם 30 ימי מחבוש הם עונש מידתי, אלא בשאלה מוקדמת ויסודית יותר – האם הייתה לקצין השיפוט סמכות להטיל עונש כזה מלכתחילה, גם אם הוא בחר לסווג את העבירה כעבירה של "פגיעה במשמעת".
נטען שהניסיון להצדיק בדיעבד את חומרת העונש בכך שהעבירה בוצעה כביכול "בהתרסה" מעורר קושי מהותי. לפי העתירה, מאפיין זה לא עמד בבסיס ההליך מלכתחילה, והועלה בשלב מאוחר כדי להצדיק את התוצאה העונשית החריגה. בכך ביקש העותר להצביע לא רק על חוסר סמכות, אלא גם על התנהלות בעייתית והשתק מצד הרשות: הרשות אינה יכולה לנהל הליך על בסיס מסוים, ולאחר שהתוצאה מותקפת, להוסיף לו בדיעבד יסוד עובדתי מחמיר כדי להגן על העונש שנגזר.
בדיון שהתקיים בבג״ץ בעתירה נאמרו בעל פה הערות מצד שופטי ההרכב, שאינן מהוות קביעות בפסק דין. השופטים הביעו הערכה לשירותו של החייל ואף הסתייגו מחומרת העונש והבהירו כי גם בעיניהם הוא ככל הנראה מחמיר מדי. עם זאת, הם הצביעו על הקושי העקרוני לשיטתם מהתערבות בג"ץ במקרה מסוג זה והציעו לשקול חזרה מן העתירה, מכיוון שלדברי השופטים יש קושי שיווצר באמצעות בג"ץ מעין מסלול ערעורי נוסף על הדין המשמעתי בצה"ל.
במהלך הדיון הוצג בהקשר זה אופייה הייחודי של המערכת הצבאית, שבה קיימים מספר מנגנוני ביקורת על הדין המשמעתי: זכות ערר, אפשרות לבקש המתקת עונש וביקורת משפטית של מדור הדין המשמעתי בפרקליטות הצבאית. לפי הדברים שנאמרו בדיון, נראה שבעיני שופטי ההרכב דווקא קיומם של מנגנונים אלה מצדיק ריסון משמעותי של הביקורת השיפוטית החיצונית, כך שהתערבות בג"ץ תישמר למקרים חריגים במיוחד שבהם חוסר הסמכות ברור ומובהק ו"זועק לשמיים".
בעקבות הערות בית המשפט חזר בו החייל מהעתירה. בהתאם לכך, פסק הדין שניתן בתיק קצר ואינו מכריע בטענות המשפטיות שהועלו בעתירה. לכן אין לראות במחיקתה דחייה של הטענות בדבר חוסר הסמכות או ההשתק, ומנגד גם אין לראות בהערות שנאמרו במהלך הדיון הלכה מחייבת של בית המשפט.
העניין המרכזי שהעתירה העלתה הוא הגבול שבין טענה לחומרת עונש משמעתי – שבג"ץ אינו אמור לשמש ערכאת ערעור לגביה – לבין טענה שלפיה העונש הוטל בחריגה מסמכות מלכתחילה. העתירה ביקשה למקם את עניינו של החייל בצד השני של הקו: לא "30 ימים הם יותר מדי", אלא "בעבירה הזו לא הייתה סמכות להטיל 30 ימים", לצד הטענה שלא ניתן לרפא את הקושי באמצעות נימוק מחמיר שהתווסף בדיעבד.
גילוי נאות: משרדנו ייצג את החייל בבג"ץ
