האם נסיבותיו האישיות של נאשם בעבירות נשק ואיומים יכולות להצדיק שחרור לחלופת מעצר שיקומית חרף מסוכנותו? בית המשפט העליון השיב בחיוב
רע״פ 31945-07-26 לוקר נ׳ מדינת ישראל (22.7.2026)
ביום 22.7.2026 ניתנה החלטתו של בית המשפט העליון, מפי השופט עופר גרוסקופף, בבקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע. בית המשפט העליון קיבל את הערר ושחרר את הנאשם לחלופת מעצר, למעשה כפי שהורה מלכתחילה בית משפט השלום. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה האם נסיבותיו הפרטניות של הנאשם מצדיקות הסתפקות בחלופה שיקומית, במקום מעצר ״סגור״ בכלא, חרף חומרת העבירות ועילת המסוכנות.
כתב האישום ייחס לנאשם עבירות חמורות של החזקת נשק שלא כדין, איומים ופגיעה בפרטיות. האיומים הושמעו כלפי בת זוגו לשעבר, לאחר הליך גירושים מכוער שנערך ביניהם, ובביתו נתפסו אקדח ותחמושת שהוחזקו ללא רישיון. בית משפט השלום באשקלון אימץ את המלצת שירות המבחן והורה על שחרורו לחלופת מעצר ב״בית נועם״; בית המשפט המחוזי קיבל את ערר המדינה והפך את ההחלטה, והמבקש נותר במעצר. בית המשפט העליון דן בערר על ההחלטה הזו.
ההליך לא עסק בעוצמת הראיות או בקיומה של עילת מעצר, אלא רק בשאלת ההצדקה לחלופת מעצר. הנאשם טען כי גילו המתקדם (67), היעדר עבר פלילי, היותו ניצול אירועי 7 באוקטובר ומצבו הבריאותי והנפשי הירוד – בצירוף שני תסקירי שירות מבחן חיוביים – מאפשרים לקבוע שהמסוכנות שלו נחלשה ושניתן וראוי לנקוט בעניינו חלופה שיקומית מחוץ לכותלי הכלא. מנגד המדינה טענה כי חומרת עבירות הנשק והאיומים מחייבת את המשך המעצר עד תום ההליכים במעצר ״סגור״ דווקא.
בית המשפט העליון קיבל את הערר וקבע כי המקרה נמנה עם המקרים החריגים שבהם נסיבותיו הפרטניות של נאשם מצדיקות התערבות. ליבת ההכרעה נעוצה בהבחנה בין הצטיידות בנשק לצורך מימוש איום, לבין נשק שהוחזק שלא כדין ברקע וללא זיקה לסכסוך, ונראה שגם בהיותו של הנאשם ניצול מהתופת של השבעה באוקטובר.
מבלי להקל ראש בחומרת עבירת החזקת הנשק, השופט קבע כי האקדח היה בחזקת הנאשם למעלה מעשרים שנה – עוד בטרם נפל הסכסוך – ואף בידיעת המתלוננת. מכאן שלא היה מדובר בהצטיידות שנועדה חלילה לממש את האיומים, ומשהוחרם הנשק פחתה המסוכנות הנשקפת ממנו במידה לא מבוטלת.
על יסוד זה חזר בית המשפט על העיקרון שלפיו מעצר מאחורי סורג ובריח שמור למקרים שבהם אין בנמצא חלופה ההולמת את מסוכנותו של הנאשם. בשקלול גילו של המבקש, היעדר עברו הפלילי, מצבו הבריאותי, תקופת מעצרו – כחצי שנה, לראשונה בחייו – התסקירים החיוביים, ואיכותה של החלופה השיקומית ומיקומה המרוחק ממקום מגורי המתלוננת, נקבע כי די בחלופה בצירוף תנאי שחרור מתאימים. החלטת בית המשפט המחוזי בוטלה, החלטת בית משפט השלום הושבה על כנה, ושירות המבחן נדרש להגיש תסקיר משלים לקביעת מועד ההעברה.
המשמעות המעשית היא שגם בתיקי נשק ואיומים על רקע סכסוך זוגי, שבהם הנטייה הרווחת אולי באופן טבעי היא למעצר עד תום ההליכים, המסוכנות נבחנת קונקרטית ולא לפי סיווג העבירה. מועד ההצטיידות בנשק ביחס לסכסוך, תפיסת האמצעי והחרמתו, גיל הנאשם, עברו, מצבו הבריאותי ואיכות החלופה המוצעת – כל אלה נתונים שניתן לבסס בראיות, וראוי להניחם לפני הערכאה כבר בדיון הראשון.
עם זאת, בית המשפט העליון הדגיש כי מדובר במקרה חריג, כשהרושם הוא שניתן משקל מהותי גם להשלכות של הטראומה שנטבעה בנאשם בעקבות השבעה באוקטובר. ההחלטה אינה מרככת את הכלל בעבירות נשק, אלא מלמדת שנסיבות אישיות מתועדות והמלצה טיפולית ממשית עשויות להטות את הכף – ושבניית חלופה שיקומית מבוססת, ולא רק הטיעון המשפטי, היא שיקול מרכזי כבר בשלב המעצר.
