האם ניתן לשלב נאשם בעבירות מין בחלופת מעצר שיקומית, אף שלא ניתן להציבו בפיקוח אלקטרוני? בית המשפט העליון השיב בחיוב
עמ״ת 44175-07-26 עמרני נ׳ מדינת ישראל (22.7.2026)
ביום 22.7.2026 ניתנה החלטתו של בית המשפט העליון, מפי השופט עופר גרוסקופף, בערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט העליון קיבל את הערר והורה לאפשר לנאשם להשתלב בחלופה השיקומית שהוצעה לו, חלף מעצר ״סגור״ בכלא עד תום ההליכים. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה האם היעדר אפשרות טכנית להתקין פיקוח אלקטרוני (״איזוק אלקטרוני״) במסגרת הטיפולית שולל את החלופה, חרף חומרת עבירות המין המיוחסות לנאשם.
הנאשם, צעיר בן 22, מואשם בעבירות מין חמורות שבוצעו כלפי שני קורבנות מזדמנים לפני מספר חודשים, לטענתו שעה שהיה נתון תחת השפעת סמי הזיה. הוא מוכר למערכת הפסיכיאטרית וסובל מזה שנים מהתמכרות לסמים, להימורים ולפורנוגרפיה. שירות המבחן המליץ לשלבו בתוכנית שיקומית בקהילה טיפולית, ואיש מהצדדים לא חלק על כך שזהו המענה הטיפולי שאכן נדרש מבחינה מהותית למצבו המורכב.
בית המשפט המחוזי היה נכון עקרונית להעביר את הנאשם לחלופת מעצר, אך התנה זאת בשילוב של פיקוח אלקטרוני לשם הפחתת מסוכנותו. משהובהר כי לא ניתן להתקין פיקוח כזה בקהילה הטיפולית, נדחתה החלופה ובית המשפט המחוזי הורה על מעצרו עד תום ההליכים.
ההליך בערר לא עסק בעוצמת הראיות או בקיומה של עילת מעצר, אלא רק בשאלה אם היעדרו של הפיקוח האלקטרוני שולל את המסלול השיקומי. הנאשם טען כי המסגרת הטיפולית עצמה נותנת מענה הולם למסוכנות ומכאן הבקשה לאפשר את תהליך הטיפול ולא להשאירו במעצר ״סגור״ עד לתום ההליכים; מנגד המדינה טענה כי בלעדי פיקוח אלקטרוני אין לשיטתה די בחלופה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.
בית המשפט העליון קיבל את הערר וקבע כי היעדר האפשרות להתקין פיקוח אלקטרוני אינו צריך להיות הטעם שבגללו נמנע השיקום. ליבת ההכרעה נעוצה בהבחנה בין האמצעי לבין תכליתו: בית המשפט העליון הבהיר כי עיקר תועלתו של הפיקוח האלקטרוני הוא במתן התראה על הפרת תנאי השחרור, ולתכלית הזו ניתן מענה הולם בקהילה הטיפולית עצמה, באמצעות הגורמים המהימנים המפעילים את המקום.
השופט הדגיש כי מדובר במסגרת מההדוקות והמקצועיות מסוגה, וכי במכלול נסיבותיו של הנאשם די בכך כדי לאפשר את ההעברה – חרף הסיכון המסוים הכרוך בה. בהתאם נקבע כי מתקיימת ההצדקה שבבסיס הלכת בית העליון מהעבר, הלכת סויסה (בש״פ 1981/11): קיים סיכוי של ממש שההפניה לאפיק השיקומי תועיל לנאשם ולחברה, והסיכון הכרוך בכך אינו בעוצמה המצדיקה ויתור על ההזדמנות. ונראה שגם גילו הצעיר של הנאשם ורקע ההתמכרות רב-השנים תרמו למסקנה זו. מבחינה מעשית שירות המבחן נדרש להגיש לבית המשפט המחוזי תסקיר משלים שיבהיר מתי ניתן יהיה לקלוט את הנאשם בקהילה הטיפולית; בית המשפט המחוזי ישוב ויבחן את העניין ויקבע דיון בעיון חוזר בהקדם לצורך קביעת תנאי ההעברה. עד למתן החלטה אחרת נותר הנאשם במעצר.
המשמעות המעשית של ההחלטה היא שמגבלה טכנית של המסגרת השיקומית אינה, כשלעצמה, נימוק לשלילתה. מה שנבחן הוא אם הפונקציה הפיקוחית מתקיימת בפועל, ולא אם היא מתקיימת באמצעי מסוים. רמת ההידוק של המסגרת, מקצועיות הצוות ומהימנותו, יכולתו לדווח על הפרות, התאמת המענה הטיפולי לאבחנה הקונקרטית והמלצה מפורשת של שירות המבחן – כל אלה נתונים שניתן לבסס בראיות ובמסמכים, וחשוב להניחם לפני הערכאה כבר בדיון הראשון ולא רק בשלב הערר. עם זאת, חשוב לדעת שבית המשפט לא קבע כלל גורף. בעבירות מין נותרה נקודת המוצא של מעצר עד תום ההליכים, וההכרעה כאן נשענה על כך שלא הייתה מחלוקת שהמסגרת המוצעת היא המענה הטיפולי הנדרש, ושהיא מההדוקות מסוגה. מי שמבקש לצעוד במסלול הזה נדרש להראות סיכוי של ממש לתועלת שיקומית – לנאשם ולציבור כאחד – ולא רק היעדרה של חלופה.
