האם היעדר דו"ח עיכוב, תעודת כיול ומסמכי מקור מחייב זיכוי מנהיגה בשכרות? בית הדין הצבאי לערעורים השיב בשלילה
ע"פ 93239-06-26 רס"ב מ׳ ל׳ נ׳ התובע הצבאי הראשי (14.10.2026)
ביום 14.10.2026 ניתן פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, בהרכב הנשיאה אלופה אורלי מרקמן, המשנה לנשיאה תא"ל נועה זומר ואל"ם מאיר ויגיסר. בית הדין דחה את ערעור ההגנה, וההרשעה בנהיגה בשכרות נותרה על כנה. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה האם שורת פגמים בהליכי האכיפה – היעדר דו"ח עיכוב, אי הגשת תעודת הכיול של מכשיר ה״ינשוף״ והגשת צילומים במקום מסמכי מקור – מחייבת פסילת ראיות וזיכוי, חרף ראיות חזקות לשכרות.
המערער, נגד בדרגת רס״ב ששימש קצין רכב יחידתי, נתפס נוהג ברכב צבאי במהירות של 127 קמ״ש במקום שבו המותר הוא 90 קמ"ש. בבדיקת הינשוף נמדד בגופו אלכוהול בריכוז של 977 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף – פי ארבעה מהרף המותר. עצם הנהיגה לא היה שנוי במחלוקת, והמערער אף הודה בחקירותיו ששתה מספר בקבוקי בירה לפני הנסיעה.
בית הדין הצבאי המחוזי הרשיע אותו לאחר שמיעת ראיות בנהיגה בשכרות, בנהיגה במהירות העולה על המותר ובהתנהגות שאינה הולמת, וזיכה אותו מחמת הספק מנהיגה בקלות ראש. לעונש הגיעו הצדדים להסכמה: שלושה חודשי מאסר בעבודה צבאית, 28 חודשי פסילת רישיון וקנס.
ערעור ההגנה הוגש על ההרשעה עצמה. הערעור לא תקף את העונש, ובדיון חזרה בה ההגנה מטענותיה נגד מהימנות השוטר המעכב. ההגנה טענה כי בהיעדר דו"ח עיכוב העיכוב לא היה חוקי ויש לפסול את כל הראיות שנאספו בעקבותיו; כי בלי תעודת בלון האימות לא הוכח שהינשוף כויל כראוי; וכי צילומי מסמכים אינם יכולים לבסס הרשעה. מנגד טענה התביעה כי האשמה הוכחה מעבר לספק סביר, וכי ההגנה לא ביקשה את המסמכים ולא חקרה עליהם את העדים.
בית הדין לערעורים דחה את הערעור על כל חלקיו. ההכרעה נוגעת להבחנה בין פגם פורמלי בתיעוד פעולות האכיפה לבין פגיעה ממשית בזכויות הנאשם או באמינות הראיה – ורק השנייה מצדיקה פסילה. כל מה שדו"ח העיכוב נועד לתעד – זהות המעוכב, סיבת העיכוב ומשכו – עלה ממסמכים שנערכו בזמן אמת ומסרטון מצלמת הגוף; המערער הוזהר כדין, והחקירה הסתיימה בתוך שלוש השעות שהחוק מתיר.
בית הדין הבהיר כי הלכת יששכרוב, שעוגנה בפקודת הראיות, אינה מורה על פסילה גורפת, אלא על בחינה פרטנית של חומרת הפגם מול הפגיעה בזכות להליך הוגן. אשר לבלון, נתוניו נרשמו בטופסי הבדיקה בתחילת המשמרת ובסופה, והשוטר המפעיל העיד על הבדיקות – ומשלא נחקר על כך, עדותו לא נסתרה. לצד זאת עמדו ראיות שכרות נוספות והודאת המערער. ביחס להעתקים, מגמת דיני הראיות היא להעביר את מרכז הכובד מקבילות לאמינות ומשקל, ובהיעדר חשש לאמינות ההעתק אין באי הגשת המקור כדי לכרסם בראיות. עוד נקבע כי נהיגה בשכרות של איש קבע מקיימת גם את עבירת ההתנהגות שאינה הולמת (סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי), חרף הטענה שהאירוע התרחש בנסיבות אזרחיות. ונראה שתפקידו של המערער כקצין הרכב של יחידתו העצים שיקול זה.
המשמעות המעשית של פסק הדין היא שפגמים טכניים באכיפה אינם מובילים מאליהם לפסילת ראיות או לזיכוי, ומה שמכריע הוא אם הפגם פגע בפועל בזכויות הנאשם או באמינות הראיה. מכאן שהמאבק בראיות מכשירי האכיפה מוכרע כבר בשלב הכפירה ובחקירה הנגדית: כפירה מפורשת בתקינות המכשיר בפתח המשפט, בקשה מוקדמת לכל המסמכים המוזכרים בתעודות עובד הציבור, וחקירה נגדית של המפעיל על הכיול ועל דיוק הרישום – כל אלה נדרשים כדי שטענת הפגם לא תידחה כטענה בעלמא. עם זאת, חשוב לדעת שבית הדין לא הכשיר את הפגמים עצמם: הוא הורה להעביר את פסק הדין לתובע הצבאי הראשי לשם הפקת לקחים בהצגת מסמכי מקור ובהעברת חומר חקירה מלא ובמועד, וההכרעה נשענה גם על כך שבמקרה זה לא נטענה כל פגיעה בזכויות המערער כמעוכב.
