האם שירותו של חייל בצה״ל והחשש מהליכים משפטיים נגדו בחו"ל מצדיקים איסור על פרסום שמו לאחר הרשעתו? בית הדין הצבאי לערעורים השיב בשלילה
עלב"ש 5054-10-25 התובע הצבאי הראשי נ׳ טור׳ אריאל (30.7.2026)
ביום 30/7/26 ניתנה החלטתו של בית הדין הצבאי לערעורים, בהרכב בראשות נשיאת בית הדין, אלופה אורלי מרקמן, בערעור התביעה הצבאית על החלטת בית הדין המחוזי. בית הדין לערעורים קיבל את הערעור והתיר את פרסום שמותיהם של עשרה חיילים שהורשעו בעבירות התעללות והטרדה מינית.
השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה אם החשש לפגיעה בביטחונם האישי, על רקע מלחמת "חרבות ברזל" ושירותם במערך ההגנה האווירית, מצדיק סטייה מעקרון פומביות הדיון.
המשיבים (הנאשמים) הם עשרה חיילים ששירתו במערך ההגנה האווירית, שהורשעו על פי הודאתם, במסגרת הסדרי טיעון, בעבירות התעללות בחיילים "צעירים" ששירתו עימם, עבירה לפי סעיף 65(א) לחוק השיפוט הצבאי, וחלקם גם בהטרדה מינית. נגזרו עליהם עונשי מאסר בפועל שנעו בין 60 ל-200 ימים. איש מהצדדים לא חלק על כך שהעבירות אינן קשורות לפעילות מבצעית.
בשלבים המוקדמים של ההליכים נאסר פרסום פרטיהם המזהים. לאחר הרשעתם הורה בית הדין המחוזי, חרף התנגדות התביעה, להאריך את איסור הפרסום על שמותיהם המלאים בלבד, בשל צבר נסיבות ביטחוניות – המלחמה הממושכת, רגישות תפקידיהם, עבודת מטה שהתנהלה בצה״ל בעניין הסתרת זהות המשרתים במערך, ואזרחות זרה של חלק מהם. על כך ערערה התביעה.
ההליך בערעור לא עסק בהרשעה או בעונש, אלא רק בשאלה אם התקיים החריג לעקרון הפומביות שעניינו הגנה על ביטחונו של נאשם. התביעה הצבאית טענה כי חוות הדעת של גורמי המקצוע בצה״ל לא הצביעו על סיכון קונקרטי, וכי לאחר הרשעה בעבירות מסוג זה האינטרס הציבורי בפרסום מוגבר. מנגד טענו החיילים כי מתנהלת כיום "לחימה משפטית" (Legal Warfare) נגד משרתי צה״ל בזירה הבין-לאומית, וכי הסיכון חל גם על מי שלא לחם בפועל.
בית הדין הצבאי לערעורים קיבל את ערעור התביעה וקבע כי לא בוססה אפשרות סבירה לקיומו של סיכון מוחשי או איום קונקרטי למי מהחיילים. ליבת ההכרעה נעוצה בהבחנה בין הסיכון הנשקף לחייל מעצם שירותו הצבאי, לבין סיכון קונקרטי הנגזר מאופי פעילותו ומן התפקידים שביצע. הראשון אינו מקים את החריג לפומביות הדיון; רק השני עשוי להקימו.
בית הדין לערעורים הבהיר כי המחוקק אכן הכיר בחיילים כאוכלוסייה ייחודית, אך זאת בגדרי איסור הפרסום הסטטוטורי שבסעיף 325(ו3)(1)(ב) לחוק השיפוט הצבאי, החל על עבירה שנעברה אגב פעילות מבצעית וכחלק ממנה וכל עוד לא הורשע החייל בפסק דין חלוט – ואינו חל כאן. עוד הוכר כי מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" חלה עלייה ניכרת בניסיונות לקדם הליכים משפטיים בחו״ל נגד משרתי צה״ל, ונקבע עקרונית כי סיכון ממשי לחירותו של חייל עשוי, במקרים המתאימים, לבוא בגדרי החריג. באורח חריג, חרף השלב הדיוני המתקדם, פנה בית הדין לחטיבת הדין הבין-לאומי (דבל"א) בפרקליטות הצבאית, וזו העריכה כי לא סביר שתקודם נגד מי מהחיילים תלונה או שתיפתח חקירה במדינה זרה בעקבות פרסום שמם, לרבות בעלי האזרחות הזרה.
המשמעות המעשית של ההחלטה היא שהמציאות שנוצרה מאז המלחמה והסיכון להליכים משפטיים בחו״ל הם שיקולים רלוונטיים בבקשה לאיסור פרסום, ואף עשויים במקרים המתאימים להצדיקה – אך רק על יסוד תשתית קונקרטית. תבחיני הסיכון שהוצגו בהחלטה הם נתונים שניתן לבסס בראיות ובמסמכים: אופי הפעילות שבה נטל החייל חלק והתפקידים שביצע, מידת נוכחותו הפומבית ברשתות החברתיות, החזקת אזרחות נוספת ומעמדה במדינת האזרחות, וחוות דעת של הגורם המקצועי המוסמך – וחשוב להניחם לפני הערכאה כבר בדיון הראשון ולא רק בשלב הערעור.
עם זאת, חשוב לדעת שבית הדין לא קבע כלל גורף: אין חיסיון הנתון לחייל מעצם שירותו, ולאחר הרשעה – שעה שחזקת החפות שוב אינה עומדת לו, ומדובר בעבירות שיש עניין ציבורי מובהק בהוקעתן – תיטה הכף לעבר פומביות הדיון.
