פעמים רבות, לאחר שירות קבע ממושך סבור מי שפרש מצה"ל כאילו הוא סיים אחת ולתמיד את הפרק הצבאי בחייו, וכאילו הוא מתחיל פרק חדש במערכת האזרחית, כשכעת יוכל להתמנות לכל תפקיד כרצונו בלא מגבלות שמאפיינות את השירות הצבאי.
אלא שיש כמה היבטים הממשיכים ללוות אותו ולהגביל את ההחלטות – לכל הפחות למשך תקופה מסוימת.
חוק הצינון – חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה)
אחד מן ההיבטים הללו הוא החוק המכונה "חוק הצינון" – ובשמו המלא חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), תשכ"ט-1969 – המטיל מגבלה של תקופת ״סטריליות מקצועית״ על הפורש משירות הציבור, ובכללו צה"ל, על מנת למנוע ניגודי עניינים, והכל תוך מתן משקל לשיקולים הרלוונטיים לתפקיד הקונקרטי הבא באזרחות.
ניקח לדוגמה מקרה של קצין בכיר המשרת במערך התקשוב שזה עתה ״סגר״ עסקת ענק עם תאגיד גדול המספק שירותי הצפנה לצה״ל, כאשר בעוד חצי שנה הוא עתיד לפרוש ואז להתמנות למנהל באחד מן האגפים בה. אין ספק שקיים ניגוד עניינים מובנה במקרה זה, וברוח זו – גם במקרים אחרים. חוק הצינון בא אפוא לעולם על מנת לשמור על טוהר המידות ועל אמון הציבור בצה"ל וכדי למנוע מקרים של קבלת החלטות מוטות על יסוד שיקולים זרים או גם מראית עין של שיקולים כאלה.
חשוב מאוד לפורש משירות קבע להכיר מבעוד מועד את המגבלות ולכלכל צעדיו מראש, עוד לפני סיום התפקיד ועוד לפני חופשת הפרישה, תוך התנעה של בקשה סדורה לקבלת אישורים והיתרים מתאימים, על מנת למנוע מעצמו מגבלות מיותרות וכדי לנתב עצמו באופן מושכל למול דרישות החוק והפסיקה. היערכות נכונה מראש עשויה לצמצם את תקופת הצינון במידה ניכרת ולאפשר תכנון מיטבי של תחילת העבודה במשרה החדשה.
סעיף 4(א) לחוק קובע כי: "מי שפרש משירות הציבור ובתפקידו בשירות הציבור היה מוסמך להחליט על פי שיקול דעתו על הענקת זכות לאחר, או להמליץ על הענקת זכות כאמור, או שהיה ממונה על עובד אחר בשירות הציבור המוסמך כאמור, לא יקבל זכות מאדם שנזקק במהלך עסקיו להחלטתו בתחום הסמכות האמורה".
סעיף זה מטיל למעשה את המגבלה המהותית על עבודה כאמור בחיים שאחרי השירות הצבאי, בהקשר לזיקות אפשריות בין השירות הציבורי לבין העבודה הפרטית.
החוק מאזן את ההגבלות שהוא מטיל וקובע בסעיף 4(ג) מקרים שבהם כן ניתן יהיה לעסוק כאמור במקצוע המשיק לתחום העיסוק בצבא או בשירות הציבור. ההיתרים הם בעקבות חלוף תקופת זמן, קרי: שנתיים מיום סיום העיסוק בנושא המקביל או שנה מיום הפרישה.
ביחס למי ששירת בחו״ל, קובע סעיף 6 לחוק תקופה ארוכה יותר, בת שנתיים, כנקודת מוצא של תקופת הצינון המתחייבת.
החוק הקים ועדה שתפקידה לבחון בקשות לקיצור התקופות. הוועדה, שבראשה שופט מחוזי ולצידו נציגי ציבור, דנה בבקשות לקיצור תקופת הצינון על יסוד נימוקים פרטניים. אותן הנמקות, שצריכות להיות מבוססות ומשכנעות, צריכות להסיר את החשש האמור על מנת לגבור על נקודת המוצא בחוק של הצדקה לקיומה של תקופת הצינון הנקובה.
מבקש שיידע להציג את בקשתנו המפורטת באופן שלם ומשכנע, יוכל להביא לצמצום הפגיעה, לעתים גם באופן משמעותי, שנובעת מברירת המחדל של תקופת הצינון.
כך, למשל, ככל שמשרת הקבע יראה כי הקשר של קבלת החלטות בין תפקידו הקודם ובין תפקידו העתידי רחוק ואף קלוש, שיש היעדר חשש לפגיעה בטוהר המידות או לנראות של פגיעה בטוהר המידות, ויציג גם היבטים של ״צינון מהותי״, והכל תוך התייחסות קונקרטית לתפקידים בשירות למול התעסוקה באזרחות, כך גובר הסיכוי שהוועדה תתיר עיסוק בתקופה קצרה יותר של צינון מזו המנויה בחוק.
חשוב להכיר כי ככלל נכונה הוועדה להשתכנע שתקופת הצינון נמנית מיום התחלת תקופת הפרישה ולא מיום השחרור הפורמלי, שכן תקופת הצינון היא "מהותית". בכל מקרה, כאשר עולה הצורך לקבל היתר לקיצור תקופת הצינון, לאור הזדמנות עסקית שעל הפרק, נכון להקדים ולהיוועץ בהיבטים המשפטיים, על מנת לתכנן מראש את המהלך בצורה מיטבית. בכלל זה נכון להתייעץ גם ביחס להיתר עבודה פרטית בתקופת חופשת הפרישה ובהקשרים נוספים הכרוכים בכך.