האם פוסט-טראומה שמקורה בשירות צבאי יכולה להקל בעונשו של קצין שהורשע בעבירות מין? בית הדין הצבאי לערעורים השיב בחיוב, במשקל מוגבל
ע"פ 30264-05-26, ע"פ 50988-04-26 רס"ן (מיל׳) ג׳ ל׳ נ׳ התובע הצבאי הראשי (28.7.2026)
ביום 28.7.2026 ניתן פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים בשני ערעורים על גזר דינו של בית הדין הצבאי המחוזי. בית הדין לערעורים קיבל את ערעור ההגנה והפחית את המאסר בפועל שהוטל העל הנאשם מ-15ל-10 חודשים; ערעור התביעה, שביקש להתיר את פרסום שמו של המערער, נדחה. השאלה שעמדה במוקד הערעור הייתה איזה משקל יש לתת לפוסט-טראומה שמקורה בשירות הצבאי בגזירת עונשו של נאשם בעבירות מין.
המערער, קצין מילואים בדרגת רב-סרן ששימש קצין רפואה כ-400 ימים במהלך מלחמת ״חרבות ברזל״, הורשע על פי הודאתו בארבע עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, בארבע עבירות לפי חוק הגנת הפרטיות, ובהתנהגות שאינה הולמת לפי חוק השיפוט הצבאי, לאחר שצילם תשע חיילות וקצינות במקלחות בבסיס. איש מהצדדים לא חלק על כך שהוא סובל מתסמיני פוסט-טראומה עוד קודם לאירועים.
בית הדין המחוזי גזר 15 חודשי מאסר בפועל לצד הורדה לדרגת טוראי, פיצוי של עשרות אלפי ש״ח לנפגעות וחילוט מכשיר הטלפון, והורה על איסור פרסום שמו. ההגנה ערערה על משך המאסר; התביעה על איסור הפרסום.
הערעור לא עסק בהרשעה עצמה ולא בחומרת המעשים, אלא במשקל הנסיבה הנפשית. ההגנה טענה כי המעשים בוצעו על רקע הידרדרות נפשית שנגרמה מן השירות הממושך, וכי ההליך הטיפולי הרציף מצדיק מעמד בכורה לשיקום; מנגד טענה התביעה כי המצב הנפשי הוא דווקא נסיבה לחומרה המגבירה מסוכנות, וכי תפקודו התקין של המערער לאורך מאות ימי מילואים שולל את הטענה.
בית הדין לערעורים קיבל את ערעור ההגנה בחלקו. ליבת ההכרעה נעוצה בהבחנה בין פגיעה בשיפוט המוסרי-ערכי לבין פגיעה ביכולת להבין את הפסול שבמעשה או להימנע ממנו: הראשונה הוכחה בראיות מקצועיות, השנייה לא. משכך הוזז מתחם העונש ההולם כלפי מטה – לעשרה עד עשרים חודשי מאסר בפועל – אך לא הותרה חריגה ממנו.
בית הדין הבהיר כי מצבו הנפשי של נאשם משפיע על העונש רק ככל שהוא מפחית את חומרת המעשה ואת מידת האשם, לפי סעיפים 40ט(א)(6)-(7) ו-40ט(ב) לחוק העונשין, וכי השאלה כמותית ונבחנת בכל מקרה לגופו לפי סוג ההפרעה ועוצמתה. הודגש כי המעשים בוצעו במכוון ובקפידה, וכי הקלה מופרזת בשל פגם נפשי שלא איין את היכולות הקוגניטיביות והרצוניות עלולה ליצור מדרון חלקלק. את העונש בתוך המתחם העמיד בית הדין בסף התחתון, בשים לב לקבלת האחריות של הנאשם, לתרומתו בשירות ולהליך הטיפולי הממושך, ונראה שגם הבחנתו מפרשות חמורות יותר – שבהן נעשה שימוש במצלמה נסתרת או שהתיעוד נשמר – תרמה למסקנה.
את ערעור התביעה על איסור הפרסום דחה בית הדין וקבע כי הוצגה תשתית מקצועית לסיכון אובדני קונקרטי מפרסום השם, העומדת במבחן ה"אפשרות סבירה" שבסעיף 325(ה) לחוק השיפוט הצבאי – הוראה המגנה על ביטחונו של נאשם גם מפני פגיעה עצמית. המשמעות המעשית היא שנסיבה נפשית שמקורה בשירות אינה מוכרת מאליה, אך ניתן לבססה: אבחנה מקצועית מתועדת הקודמת לעבירה, חוות דעת הקושרת במפורש בין התסמין הספציפי לבין ההתנהגות, הכרה של אגף השיקום, רצף טיפולי ממשי והערכת מסוכנות מאוזנת – כל אלה נתונים שחשוב להניח לפני הערכאה כבר בשלב הטיעונים לעונש. עם זאת, חשוב לדעת שבית הדין לערעורים לא סטה מן המדיניות המחמירה בענישה בעבירות מין: המשקל שניתן מצד בית הדין היה מוגבל, לא הותרה חריגה מן המתחם ונדחתה טענת ההגנה לריצוי העונש בעבודה צבאית, כשגם איסור הפרסום נותר פתוח לבחינה מחודשת אם ישתנו הנסיבות.
* גילוי נאות: משרדנו ייצג את אחת מנפגעות העבירה בהליך המשפטי
