האם הרשות הפלסטינית רשאית להביא ראיות לסתור נכות צמיתה שנקבעה בהליך שלא הייתה צד לו? בית המשפט העליון השיב בשלילה
רע"א 62122-06-25 הרשות הפלסטינית נ׳ פלונית; רע"א 49325-09-25 הרשות הפלסטינית נ׳ פלונית (22.7.2026)
ביום 22.7.2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשתי בקשות רשות ערעור שנדונו במאוחד כערעורים על החלטות של בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט העליון דחה את הערעורים של הרשות הפלסטינית וקבע כי החוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ"ד-2024, אינו כולל הסדר להבאת ראיות לסתור. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה האם רשאית הרשות הפלסטינית לפתוח מחדש את שאלת נכותו של נפגע הטרור, אף שלא הייתה צד להליך שבו נקבעה.
בהליך האחד נפגעה אישה בפיגוע יידוי אבנים, ולהוכחת נכותה נסמכה על קביעת הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, שקבעו לה נכות נפשית צמיתה בשיעור 5%. בהליך האחר נסמכו אלמנתו וילדיו של אדם שנרצח בפיגוע – ניזוקים עקיפים – על נכות נפשית צמיתה בשיעור 20% ומעלה שנקבעה בתביעת נזיקין נגד מבצעי הפיגוע, בפסק דין שניתן בהיעדר הגנה. איש מהצדדים לא חלק על כך שסכום הפיצוי לדוגמה, חמישה מיליון שקלים חדשים, אינו תלוי בשיעור הנכות.
בשני התיקים ביקשה הרשות הפלסטינית, בהליכים המקדמיים, שיוצגו מסמכים רפואיים נוספים כדי לסתור את קביעות הנכות. שני המותבים במחוזי דחו את הבקשות. על החלטות אלו הוגשו בקשות רשות ערעור, והיועצת המשפטית לממשלה התייצבה להליך ותמכה בעמדת הנפגעים.
ההליך לא עסק בחוקתיות החוק, שנדחתה זה מכבר בבג״ץ 4395/24, ולא בעצם חבותה של הרשות כ"מתגמלת טרור", אלא בשאלה הדיונית בלבד. הרשות טענה כי החוק מחייב אותה בקביעה שניתנה בהליך זר לה, וכי יש לפרשו ברוח סעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל״ה-1975, המתיר להביא ראיות לסתור מטעמים מיוחדים. מנגד נטען כי שתיקת המחוקק היא הסדר שלילי מכוון.
בית המשפט העליון דחה את הערעורים וקבע כי לשון החוק ברורה ואינה משתמעת לשתי פנים. ליבת ההכרעה נעוצה בלשון העבר שנקט המחוקק – "נכות צמיתה […] שנקבעה" – המלמדת שדי בקביעה קודמת, ואין נדרש לדון בנכות ולהוכיחה מחדש בהליך לפי החוק. משכך, לטענה בדבר זכות להביא ראיות לסתור אין עיגון בלשון החוק.
בית המשפט הדגיש כי דווקא ההשוואה לחוק הפלת״ד מובילה למסקנה הפוכה מזו שביקשה הרשות הפלסטינית: משנחקק חוק פיצויים לדוגמה לאחריו ולא כלל הוראה מקבילה, מדובר בהסדר שלילי ומכוון. את המסקנה חיזקו דיוני ועדת החוץ והביטחון, תכלית החוק ליצור מסלול מהיר ויעיל לצד הרתעת מתגמלי הטרור, ומעמדן של הוועדות הרפואיות כגופים סטטוטוריים מעין-שיפוטיים (בג"ץ 2874/93 כמאל). הרושם הוא שניתן משקל גם להשלכות הרוחב על העומס בבתי המשפט, אף שבית המשפט הבהיר שאין זה שיקול פרשני.
המשמעות המעשית של ההחלטה היא שנפגע טרור שתובע פיצוי לדוגמה יכול להיבנות על קביעת נכות צמיתה קיימת – מוועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי או מתביעת נזיקין קודמת – בלי לעבור בדיקה מחודשת ובלי שייגרר להליך הוכחות רפואי ארוך. מכאן שסדר הפעולות הוא שקובע: קביעת נכות מבוססת ומתועדת בהליך הראשון היא שמכריעה בפועל גם את גורל התביעה השנייה. עם זאת, חשוב לדעת שבית המשפט לא קבע כלל גורף לכל תובע. ניזוק עקיף עדיין נדרש לעמוד בתנאי הלכת אלסוחה ולהוכיח נכות נפשית צמיתה בשיעור 15% לפחות, כך שאצלו שיעור הנכות – ולא רק עצם קיומה – נותר רלוונטי, ובית המשפט הכיר בכך שהפגיעה בזכות הטיעון גדולה יותר במקרים אלה.
