האם חלוף עשרות שנים מצדיק עיון בפסקי דין צבאיים שנדונו בדלתיים סגורות מטעמי ביטחון המדינה? בית הדין הצבאי לערעורים השיב בשלילה
ב"ש (ערעורים) 6892-07-26 בן שושן נ׳ התובע הצבאי הראשי (5.8.2026)
ביום 5.8.2026 ניתנה החלטתה של נשיאת בית הדין הצבאי לערעורים, אלופה אורלי מרקמן, בבקשה לעיין בפסקי דין שניתנו בשנת 1979 בהליכים שנדונו בדלתיים סגורות מטעמי ביטחון המדינה. בית הדין לערעורים דחה את הבקשה והותיר את החומר סגור מפני העיון. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה אם חלוף קרוב לחמישה עשורים מצדיק כשלעצמו את חשיפת פסקי הדין, חרף הטעמים הביטחוניים שעמדו ביסוד סגירת הדלתיים.
המבקש, אדם פרטי העורך מחקר אקדמי, ביקש לעיין בפסק דינו של בית הדין הצבאי המחוזי בפרשה שנדונה בשלהי שנות השבעים ובפסק הדין בערעור עליו. איש מהצדדים לא חלק על כך שההליכים אכן התנהלו בדלתיים סגורות מכוח החריג הסטטוטורי, ואף לא על כך שתכלית העיון היא מחקרית ולגיטימית כשלעצמה.
כחודשיים בלבד קודם לכן נדונה בקשה אחרת לעיין באותם שני תיקים עצמם, ובהחלטה שניתנה בחודש מאי 2026 נקבע כי גם כיום קיימת הסתברות גבוהה מאוד לפגיעה ניכרת ביחסי החוץ של המדינה, באופן שעלול להשליך גם על ביטחון תושביה ועל אינטרסים ציבוריים נוספים. על רקע קביעה עדכנית זו נדונה הבקשה החדשה.
ההליך לא עסק בתוכנם של פסקי הדין ולא בשאלה אם ראוי היה לנהל את המשפטים בדלתיים סגורות מלכתחילה, אלא רק בשאלה אם קיים טעם המצדיק לפתוח מחדש איזון שנערך לאחרונה. המבקש נשען על חלוף הזמן ועל תכלית המחקר; מנגד טענה התביעה הצבאית כי הוא לא הצביע על טעם המצדיק תוצאה שונה מזו שנקבעה, ושהמבקש לא עמד בנטל המוטל עליו.
בית הדין לערעורים דחה את הבקשה. לב ההכרעה נעוץ בהיפוך הנטל: ככלל, עקרון פומביות הדיון מטיל על המתנגד לעיון את הנטל להסביר מדוע יש למנוע אותו, אך כאשר מדובר בחומר שפרסומו נאסר, הכלל מתהפך והנטל עובר אל מבקש העיון, שעליו לשכנע מדוע ראוי להתיר את החשיפה חרף האיסור.
הנשיאה הבהירה שעצם ניהולו של הליך בדלתיים סגורות אינו שקול לקביעה שחל ״איסור על-פי דין״ לעיין בו, ואינו הופך את חומריו לחסויים לעולם; אך עובדה זו נושאת משקל משמעותי במיקום נקודת המוצא ובמלאכת האיזון בין הזכויות המתנגשות. בנקודה זו נשען בית הדין על הלכת יועז (בג"ץ 5699/07), שלפיה יש לשקול את סוגו ומהותו של החומר שפרסומו נאסר, את התכליות שביסוד איסור הפרסום ואת עוצמת הפגיעה בהן אם יותר העיון, לצד הטעמים שלשמם מבוקש העיון. עקרון הפומביות עצמו קבוע בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, בסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט ובסעיף 324 לחוק השיפוט הצבאי – שהוא גם מקור הסמכות להורות על דיון בדלתיים סגורות לשם שמירה על ביטחון המדינה ומניעת פגיעה ביחסי החוץ שלה. כיוון שהמבקש לא הצביע על טעם מספק לסטות מהקביעה העדכנית, נדחתה בקשתו, ונראה שגם סמיכות הזמנים בין שתי הבקשות תרמה למסקנה זו.
המשמעות המעשית של ההחלטה היא שחלוף הזמן, אפילו זמן ממושך מאוד של עשרות שנים, אינו מבטל מאליו מגבלת עיון שהוטלה בזמנו מטעמי ביטחון המדינה, ואינו מהווה כשלעצמו טעם לפתיחה מחודשת של האיזון. מי שמבקש לעיין בתיק ביטחוני כזה צריך להניח לפני בית הדין נתונים קונקרטיים – מהו בדיוק החומר המבוקש והאם ניתן להסתפק בחלקו או בגרסה ערוכה, מה השתנה בנסיבות מאז ההחלטה האחרונה באותו עניין, מדוע התכליות שביסוד ההגבלה שוב אינן מתקיימות, ואיזה עניין מחקרי או ציבורי קונקרטי מצדיק את החשיפה. עם זאת, בית הדין הצבאי לערעורים לא קבע חסימה נצחית: ניהול בדלתיים סגורות לא הופך את החומר לחסוי לעד, וניתן לשוב ולבקש עיון – אך כל עוד עומדת על כנה קביעה עדכנית שלפיה הטעמים הביטחוניים מוסיפים להתקיים, הנטל המונח על המבקש כבד במיוחד.
