האם מפקד נושא באחריות פלילית לניסיון התאבדות של חייל שהיה נתון ב״נוהל השגחה״ משום שלא וידא שצורף לו משגיח נוסף? בית הדין הצבאי לערעורים השיב בשלילה
ע"פ 64094-11-25, ע"פ 4474-10-25 סגן (מיל׳) ד׳ א׳ נ׳ התצ"ר (7.7.2026)
ביום 7.7.2026 ניתן פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, בהרכב הנשיאה אלופה אורלי מרקמן, המשנה לנשיאה תא״ל נועה זומר ואל״ם מאיה גולדשמידט, בערעורים הדדיים על פסק דינו של בית הדין הצבאי המחוזי. בית הדין לערעורים קיבל את ערעור ההגנה, זיכה את המערער מחמת הספק וביטל את הרשעתו; ערעור התביעה נדחה. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה האם מחדל של מפקד, שנתן הוראה ברורה אך לא וידא את ביצועה, חוצה את הרף הפלילי של עבירת הרשלנות.
המערער, קצין בדרגת סגן, שירת בתפקיד מפקד מחלקה (מ"מ) בהכשרת לוחמים. אחד מפקודיו הועמד ב״נוהל השגחה״ – מעקב רציף בידי שני חיילים משגיחים ללא נשק, לפי פקודת מטכ״ל 33.0219 – בשל מצוקה נפשית ומחשבות אובדניות שביטא. אחד המשגיחים הוסט למשימה אחרת, ובאותו לילה השיג החייל נשק, ולמרבה הצער ירה בעצמו ונפצע קשה. איש מהצדדים לא חלק על כך שהמערער חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי פקודו.
התביעה הצבאית העמידה לדין שלושה מפקדים בשלושה כתבי אישום נפרדים, בעבירת חבלה ברשלנות לפי סעיף 341 לחוק העונשין. בעניינו של הקצין המערער מצא בית הדין המחוזי שהוכחו יסודות העבירה, אך מטעמי הגנה מן הצדק המיר את סעיף האישום לעבירת התרשלות לפי סעיף 124 רישה לחוק השיפוט הצבאי, שאינה נושאת רישום פלילי, וגזר 60 ימי מאסר מותנה ופיצוי כספי לנפגע. שני הצדדים ערערו.
ההליך בערעור לא עסק באחריותם של המפקדים האחרים, שהליכיהם נדונו בנפרד, אלא באחריותו הפלילית של המערער בלבד. המערער טען שלא התרשל, שהמשגיח שהוצב הפר ביודעין הוראה ישירה, ושהקשר הסיבתי נותק; מנגד טענה התביעה שהמערער היה ה"אחראי הכללי" לנוהל ההשגחה מכוח הנחיית מפקד הפלוגה ״להסדיר את הנוהל״, ולפיכך יש להרשיעו בעבירה המקורית.
בית הדין לערעורים לא התערב בממצאי העובדה, וקבע כי לא הוכח שהאחריות לנוהל ההשגחה הועברה אל המערער. ליבת ההכרעה נעוצה בהבחנה בין המרחב הפיקודי-משמעתי לבין המרחב הפלילי: נקבע שאף שראוי היה שהמערער יוודא את ביצוע הנחייתו, אי-הווידוא אינו מסוג מקרי הרשלנות שבהם דבק בהתנהגות אשם חמור המצדיק נקיטת הליכים פליליים.
בית הדין לערעורים הדגיש כי המערער נתן הנחיה מדויקת ומלאה – נקב בשמו של חייל ספציפי שנכח במקום וציווה על המשגיח שלא לזוז מן הנפגע – ולא הותיר שיקול דעת בידי פקודו. לצד זאת נשקלו ריחוקו מן הבסיס, עיסוקו באותה עת בניהול מטווח באש חיה של למעלה משלושים חיילים, וסירוב מפקדיו לבקשותיו לפגוש את הנפגע. את המסקנה עיגן בית הדין בהלכה ותיקה שלפיה היקף חובת הווידוא נגזר מן הנסיבות, וכי מקום שהפקוד ותיק ומנוסה והמשימה פשוטה, אין באי-הווידוא משום התרשלות, וכן בתיקון 126 לחוק העונשין, שהעלה את הרף הנורמטיבי בעבירות הרשלנות. הרושם הוא שניתן משקל מהותי גם לאכפתיות שהפגין המערער כלפי פקודו לאורך כל האירוע.
המשמעות המעשית של פסק הדין היא שתוצאה קשה, כשלעצמה, אינה מקימה אחריות פלילית למפקד, ואינה מלמדת בהכרח על רשלנות שחוצה את הרף הפיקודי, וכי הגבול עובר בשאלה אם ההתנהגות נושאת אשם חמור המצדיק את המשפט הפלילי – להבדיל מטיפול פיקודי או משמעתי. הפרמטרים שהכריעו בסופו של דבר הם נתונים שניתן לבסס בראיות ובמסמכים: מי הוגדר אחראי לנוהל ובאיזו פקודה, האם הועברה אחריות במפורש, מידת הפירוט של ההוראה שניתנה, הוותק והמקצועיות של הפקוד, המרחק הפיזי, המשימות המקבילות והמודעות בפועל להפרות – וחשוב מאוד להציג אותם באופן מבוסס עוד בשלב החקירה, ובשלב ניהול המשפט, ולא רק בערעור. עם זאת, חשוב לדעת שבית הדין לערעורים לא קבע כלל גורף: הזיכוי ניתן מחמת הספק, חובתו של מפקד לשלום פקודיו נותרה על כנה במלוא עוצמתה, והמסלול הפיקודי והמשמעתי פתוח גם כשהמסלול הפלילי נחסם.
