האם נטילת אחריות מאוחרת, בשלב הערעור, יכולה להצדיק ריצוי מאסר בעבודה צבאית במקום בכליאה, למפקד שהורשע בעבירות מין כלפי פקודתו? בית הדין הצבאי לערעורים השיב בחיוב
ע"פ 2419-06-26 רס"ר (מיל׳) נתנוב נ׳ התובע הצבאי הראשי (16.9.2026)
ביום 16.9.2026 ניתן פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, בהרכב בראשות המשנה לנשיאה תא"ל נועה זומר, בערעור על גזר דינו של בית הדין הצבאי המחוזי. בית הדין לערעורים קיבל את הערעור במובן זה שחמשת חודשי המאסר שנגזרו על המערער ירוצו בדרך של עבודה צבאית בלבד – המקבילה הצבאית ל"עבודות שירות" – ולא בכליאה. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה האם נטילת אחריות מאוחרת ונסיבות אישיות חריגות מצדיקות הקלה באופן ריצוי המאסר, חרף חומרת עבירות המין וניצול מעמד פיקודי.
המערער, נגד לוגיסטיקה בשירות מילואים, הורשע לאחר שמיעת ראיות במעשה מגונה, בהטרדה מינית ובהתנהגות שאינה הולמת כלפי חיילת מילואים שהייתה כפופה לו ישירות. לאורך תקופת ההפעלה ניצל את תפקידו כדי לצרפה לנסיעות באצטלה של משימות צבאיות, נגע בה והשמיע כלפיה אמירות מיניות. לא היה שנוי במחלוקת שהמערער אובחן כסובל מפוסט טראומה בעקבות יותר מ-200 ימי מילואים במלחמה, ושהוא מטופל בגינה.
בית הדין המחוזי קבע מתחם עונש של ארבעה עד שמונה חודשי מאסר בפועל – שסיפו העליון גבוה אף מזה שביקשה התביעה – וגזר חמישה חודשי מאסר בכליאה, מאסרים מותנים, הורדה לדרגת טוראי ופיצוי לנפגעת. הוא סירב לאפשר ריצוי בעבודה צבאית, בשל בכורת עקרון ההלימה, שיקולי ההרתעה והעובדה שהמערער לא נטל אחריות.
במהלך הדיון בערעור, לאחר הערות בית הדין, חזרה ההגנה מהערעור על ההרשעה, והמערער נטל אחריות והתנצל בפני הנפגעת. לטענת ההגנה, המתחם מחמיר יתר על המידה, ולא ניתן משקל מספיק לקשר בין מצבו הנפשי למעשים ולמצוקה הכלכלית שקטעה את הטיפול. מנגד התביעה טענה כי תסמיני הפוסט טראומה הופיעו רק לאחר השירות, וכי נטילת האחריות המאוחרת אינה מלאה; הנפגעת עצמה מסרה שההתנצלות בדיעבד אינה משנה את הפגיעה שחוותה.
בית הדין לערעורים דחה את הטענות נגד המתחם ונגד מיקום העונש בתוכו, אך הורה לשנות את אופן נשיאתו. ההכרעה נעוצה בהבחנה בין מידת העונש לבין אופן ריצויו: אורך המאסר נותר כשהיה, בהלימה לחומרת המעשים ולנזק שנגרם, ואילו הנסיבות שהתווספו בשלב הערעור הצדיקו לשאת בו מחוץ לכותלי הכלא הצבאי.
בית הדין הדגיש שניצול המעמד הפיקודי מחמיר את המקרה לעומת מתחם של חודשיים עד שישה חודשים שנקבע לחייל שאינו מפקד, ושהנזק לנפגעת, שאובחנה כסובלת מפוסט טראומה, "מדבר בעד עצמו". עוד הבהיר כי חובה מוגברת להגן על משרתות ומשרתי מילואים בשעת מלחמה, כשהמסגרת הצבאית הופכת ל"בית" עבורם, וכי מצבו הנפשי של המערער לא היה הגורם הבלעדי למעשים – והקלה מופרזת במקרה כזה עלולה ליצור "מדרון חלקלק". מנגד, ההודאה המאוחרת וההתנצלות שנמצאה כנה, לצד עבר נקי, פוסט טראומה שנגרמה בשירות ופגיעה קשה במשפחה שהמערער מפרנסה היחיד, הטו את הכף. ונראה שגם תשלום הפיצוי עוד לפני המועד שנקבע שימש אינדיקציה מוחשית לכנות ההתנצלות. מבחינה מעשית, המערער נדרש להתייצב לריצוי העונש בתנאים שקבע גורם השיקום במשטרה הצבאית.
המשמעות המעשית של ההחלטה היא שגם בעבירות מין במסגרת הצבאית, כשהמאסר בפועל עצמו עקרונית נראה מוצדק, אופן ריצויו נותר פתוח להכרעה. נטילת אחריות, אפילו בשלב הערעור, תשלום הפיצוי לנפגעת, תיעוד הקשר בין שירות מילואים ממושך לפגיעה נפשית ולמצוקה כלכלית, וחוות דעת של גורמי השיקום – כל אלה נתונים שניתן לבסס בראיות ובמסמכים, וחשוב לבסס אותם לפני הערכאה כבר בשלב הטיעונים לעונש ולא רק בערעור. עם זאת, בית הדין לא קבע כלל גורף. הוא הבהיר במפורש שאלמלא נטילת האחריות וההשלכות הנפשיות והכלכליות של שירות המילואים – נסיבות המייחדות את המקרה – לא היה מהסס לדחות את הערעור. המתחם, ההחמרה בשל ניצול מעמד פיקודי והעדפת עקרון ההלימה נותרו על כנם.
