לא פעם, העונש המוטל על הנאשם בבית הדין הצבאי אינו "התחנה האחרונה" בדרכו של הלקוח המתמודד עם השלכות ההליך הפלילי. מלבד שאלת הרישום הפלילי והעונש "כאן ועכשיו", ישנם ההיבטים המוכרים, הצופים פני עתיד, הטורדים את מנוחת הנאשם עוד במהלך ההליכים: האם יועבר לריצוי המאסר במתקן אזרחי? האם יזכה לקיצור השליש? האם יפוטר מהשירות?
כאשר מדובר בעבירות שבהן יש נפגע עבירה, פעמים רבות עולה גם השאלה האם, ובאיזו מידה, קיים סיכון בהגשת תביעה אזרחית נגד הנאשם לאחר ההליך הפלילי. לעתים מגיש הנפגע את התביעה נגד הנאשם במישרין ולעתים נגד משרד הביטחון, שמצידו מוציא הודעת צד ג' ללקוח. סיכון זה קיים, כמובן, גם אם גזר הדין כולל רכיב של פיצוי לנפגע. תפקידו של הסנגור במסגרת ניהול ההגנה לפעול, כמידת הניתן, לגדר גם את הסיכון הזה ללקוח.
אך מה שנמצא לא אחת בכתם העיוור הוא הסיכון שתוגש תביעה אזרחית נגד הלקוח גם כאשר לא היו נפגע או ניזוק מהעבירה זולת הצבא עצמו. ואכן, לאורך השנים, גם כאשר עבירה הסבה נזק ממשי לרשות, המדינה "ספגה" את הנזק, ומכל מקום לא יזמה הליך תביעה נזיקי מצידה.
לא עוד. בשנים האחרונות פועל משרד הביטחון באופן יזום ושיטתי – במהלך משותף של מחלקת יעח"ק, התביעה הצבאית והפרקליטות האזרחית – לאתר את המקרים שבהם נגרם נזק ממשי לרשות ולהגיש תביעות נזיקיות בבתי המשפט.
אין מדובר במנגנון של תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים (סעיף 77 לחוק בתי המשפט), אלא בתביעה אזרחית "רגילה" לפיצוי כספי. יחד עם זאת, המשמעות הראייתית של פסק הדין המרשיע בהליך האזרחי היא כמעט מכריעה (סעיפים 42א-42ג לפקודת הראיות) וכמו סותמת את הגולל על האפשרות להתגונן באופן אפקטיבי.
אך אין לומר נואש – ויש הרבה מה לעשות, בדרך של העלאת טענות ראייתיות, ובעיקר – מינהליות.
רס"ם ד' הורשע בבית הדין הצבאי בשורה של עבירות, בהן הוצאת רכוש מרשות הצבא ומרמה והפרת אמונים. במסגרת תפקידו כנגד מטבח, נהג ליטול פריטי מזון רבים בכמויות גדולות, שנמכרו על ידי שותפו האזרח. לפי הכרעת הדין, חלקו של הנגד ברווח היה 120 אש"ח, כשסך הנזק לצבא עמד על 187 אש"ח.
לאחר שנשא את עונשו (תיק מז"י 180/18, ע/20,21/19) הוגשה נגדו תביעה אזרחית בגובה של כלל הנזק, 187 אש"ח.
אלא שהפרקליטות האזרחית אינה בקיאה בהליכים הצבאיים, בכללי הראיות ובשיקולים הייחודיים, ובכך היה כר פורה לטיעונים ולמהלכים נוספים. מהטענות שהועלו: כתב התביעה לא נתן ביטוי לפרטים הנוספים לכתב האישום, על התוקף הראייתי שלהם; אפליה בכך שלא הוגשה תביעה כלפי האזרח השותף; אי מתן משקל לרכיב הקנס שהוטל בגזר הדין, שיש להתייחס אליו מהותית כפיצוי ועוד.
שתי טענות מרכזיות הכבידו ביתר על הפרקליטות האזרחית: טענה לשרירות ולאכיפה בררנית (כיוון שהתביעות היזומות אינו ננקטות באופן סדור) וההשלכות הכלכליות הכבדות ומרחיקות הלכת של פיטורי הנאשם מהשירות קודם להתגבשות הפנסיה התקציבית (זכות קניינית או מעין-קניינית, טיעוני "הקשר הגורדי"), על כל המשתמע.
על פני הדברים במו"מ שנוהל לאחר הגשת כתב ההגנה, הפרקליטות אמנם דחתה את הטיעונים, וטענה כי לשיטתה אין כל רלוונטיות ל"הפסד" של הפנסיה התקציבית. אך בפועל, הפרקליטות הציעה הצעות לפשרה נמוכות יותר ויותר ככל שהתקרב מועד הדיון.
התיק הסתיים בסופו של דבר ברצון הלקוח בפשרה – פיצוי בסך 30 אש"ח בלבד, שחולקו ל-24 תשלומים (תיק שלום ב"ש 13467-08-20 מדינת ישראל – משרד הביטחון נגד ד' ד').
