ברשימה זו נדון בסוגיה המשפטית והמעשית הנוגעת לקציבה בפרק זמן תחום של מי שבתי הדין הצבאיים מצאו כי יש הצדקה משפטית למעצרם עד תום ההליכים.
על סמכויות המעצר וסוגי המעצר: מעצר חקירתי ומעצר עד לתום ההליכים המשפטיים
המשפט הפלילי מאפשר שימוש תדיר בסמכויות הפוגעות באופן חריף בחירות ובחופש של החשוד ושל הנאשם. ללא ספק, אחת מן הסמכויות אשר מסבות פגיעה חריפה בחופש התנועה במהלך ההליך המשפטי היא סמכות המעצר, המשתרעת לעתים מרגע החקירה ועד למועד פסק הדין. פגיעה זו חמורה במיוחד, כיוון שבמסגרתה נפגעת זכויות יסוד שהן מהבסיסיות של האדם (תנועה, חופש עיסוק, כבוד) שעה שהוא עדיין נהנה מחזקת החפות.
הגם שמבחינת החשוד או הנאשם, מבחינה מעשית אין כמעט הבדל בין "סוגי" המעצר, באשר בכל אחד מהם הוא נתון מאחורי סורג ובריח, נכון לעמוד על ההבדלים הקיימים ביניהם.
סוג המעצר הראשון – מעצר לצרכי חקירה – תכליתו המרכזית היא לאפשר לגוף החוקר להגיע לחקר האמת ולמות את החקירה המתנהלת, בתנאים מיטביים: תוך שהרשות החוקרת יכולה לבצע פעולות חקירה בחופשיות מרבית, כשהנחקר ברשותה ואינו במגע עם החוץ (כך שגם אין צורך מבחינת הרשות החוקרת לזמן את החשוד לחקירה ולהיות תלוי במידת שיתוף הפעולה שלו), על מנת לסכל את שיבוש החקירה או את חשש הימלטותו מהדין.
סוג המעצר השני – מעצר עד לתום ההליכים המשפטיים. התביעה יכולה לעתור למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים רק עם הגשת כתב האישום או לאחר מכן. תכלית מעצר זה היא בעיקר למנוע מסוכנות פוטנציאלית הנובעת מהנאשם לאור טיב האישומים והמעשים, את שיבוש המשפט או למנוע את הימלטותו מן הדין. כשמדובר בהליכים בבתי הדין הצבאיים, בין עילות המעצר עד לתום ההליכים מוכרת שתי עילות ייחודיות נוספות, הן ה״מסוכנות הצבאית״ (להבדיל מהמסוכנות ה״רגילה״) והחשש לפגיעה במשמעת הצבא.
ככל שיש התקדמות בהליך המשפטי – משלב החקירה להגשת כתב אישום – הראיות המתחייבות כדי להורות על מעצר משמעותיות יותר. דרישה זו לוקחת בחשבון את העובדה כי מטבע הדברים בשלב החקירה לא ניתן תמיד להצביע על "ראיית זהב" או על ראיות ברף גבוה – והרף הראייתי הנדרש הוא ״חשד סביר״ לביצוע העבירה. לאחר הגשת כתב האישום, לעומת זאת, הנחת העבודה היא שיש די ראיות בעלות פוטנציאל הרשעה שיתבררו בהמשך במהלך המשפט. על התביעה העותרת למעצר עד לתום ההליכים להצביע עליהן ברף של ״ראיות לכאורה להוכחת האשמה״.
על קציבת מעצר במערכת המשפט הצבאית
סעיף 21 (ה) לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי: " צו מעצר לפי סעיף זה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק הדין, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת".
משמעותו של סעיף "טכני" לכאורה זה, היא כי ברירת המחדל לאחר בקשת התביעה למעצר עד לתום ההליכים המשפטיים – כאשר בית המשפט מוצא לנכון להיענות לה – היא שהמעצר יימשך עד למועד מתן פסק הדין. משמע, מעצר ללא תפוגה עקרונית.
כך ייעשה ככלל, אלא אם בית המשפט מחליט לקבוע שהמעצר יהיה קצוב לפרק זמן מסוים. אפשרות זו מכונה "קציבת מעצר". במילים אלה מאפשר למעשה המחוקק פתרונות מעצר "מגוונים" בהתאם לנסיבותיו של התיק, לעוצמת הראיות, לעוצמת עילות המעצר ולאינטרס הציבורי הקיים בתיק.
למען האמת, במערכת המשפט האזרחית לא נעשה שימוש מספק בסמכות חשובה זו, המאפשרת לצמצם את הפגיעה החריפה בחירות העצור ואף להיטיב את השימוש במשאבים הציבוריים. במקרים ספורים יחסית אישר בית המשפט העליון החלטות לקצוב מעצר של נאשמים (למשל החלטתה של השופטת א׳ פרוקצ'יה בבש"פ 2739/02 צבאח נ. מדינת ישראל).
במערכת המשפט הצבאית, לעומת זאת, ניתן לראות החלטות לא מעטות שבהן נעשה שימוש בסמכות זו. יש להניח, כי לצד תפיסת העולם המשפטית (לאורה יש לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכויות החייל העצור), יש גם משקל רב לעובדה שבמערכת הצבאית מתבקש ביתר שההליכים יתנהלו באופן מזורז, וקציבת המעצר מאפשרת צפי ברור לניהול סביר של התיק.
מתי יורה השופט הדן במעצרו של הנאשם על קציבת מעצר?
לרוב, מדובר במקרים בהם מדובר בתיק גבולי או מורכב – אם מבחינת עוצמת הראיות ואם מבחינת עילת המעצר. כך, למשל, כאשר יש עבירה שעילת המעצר שלה אינה מובהקת ונסיבות התיק אינן מלמדות על מסוכנות ייחודית הנובעת מן הנאשם, או כאשר הראיות לכאורה קיימות בצד הפורמלי, אך הן חלשות – לא פעם יורה בית הדין על קציבת תקופת המעצר לפי זמן קבוע מראש (למשל, לחודשיים מיום ההחלטה).
החלטה לקצוב את מעצרו של הנאשם משקפת איזון בין עילות המעצר ובין החובה לשמור על זכויות הנאשם ולהבטיח ביקורת שיפוטית הדוקה. לעתים קובע שופט המעצרים כי המעצר נקצב עד למועד מסוים (כגון, לאחר שהמתלוננת תמסור את עדותה במשפט), ולאחריו ייערך דיון מחודש בשאלת המשך המעצר לאור התפתחות התיק.
האפשרות של קציבת מעצר "הצילה" לנאשמים רבים ימים שבהם היו עלולים להמשיך ו״לבלות״ מאחורי הסורגים עוד טרם הוכחה אשמתם, והיא לא פעם הדרך הנכונה והמאוזנת ביותר ששימוש בה יכול להיטיב עם האינטרסים של כל הצדדים ואף לצמצם באורח ניכר את ה״סחבת״ שלעתים נתקלים בה בתיקים פליליים.