מעת לעת שומעים שוב על בכיר או איש ציבור שעוכב לחקירה במשטרת ישראל – לרוב ביחידת להב 433 – בחשד לעבירה של שוחד, מרמה, הפרת אמונים או קבלת דבר במרמה (ולעתים כולן כאחת).
לאחרונה, למשל, נחקרו ראש לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נווה, והנשיא לשעבר של בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורנשטיין, בחשד למערכת יחסי ״תן-קח״ שלכאורה הייתה ביניהם. בעוד שהיחס המוסרי למעשים מסוג זה יכול להיות ברור ואינטואיטיבי, לא פעם השאלה אם מדובר במעשים העולים כדי עבירה, ואיזו עבירה, אינה פשוטה כלל.
הצד המשותף המובהק של עבירות שוחד והפרת אמונים הוא שהן מתקיימות בהקשר הציבורי, והן נועדו לשמור על טוהר המערכות הציבוריות, להבטיח קבלת החלטות ממניעים ענייניים בלבד ולשמר את אמון הציבור במערכת. כלומר: לא ניתן לשחד אזרח מן השורה ואזרח ״פשוט״ גם לא יכול "להפר אמונים" של ציבור כאדם פרט (בהערה מוסגרת, ביחס לעבירת השוחד יש החרגה מרחיבה – ״לרבות עובד של תאגיד המספק שירות לציבור״).
עם זאת, פעמים רבות יכול להיות גם בעבירות שוחד והפרת אמונים יסוד הכרוך בביצוע העבירה שביצועו אסור ממילא גם כלפי אדם, ולא רק הציבור (למשל עבירת התחזות, או גניבה), ואז כמובן עשויות להתקיים כל יסודות העבירה.
מעמוד בתמצית על ההבדלים המרכזיים בין שלוש העבירות שנזכרות לא אחת בנשימה אחת.
עבירת השוחד היא עבירה התנהגותית המפלילה מצב בו עובד ציבור מקבל טובת הנאה כלשהי בתמורה לביצוע פעולה במסגרת תפקידו, והעונש עליה הוא עד עשר שנות מאסר (לאחר שהעונד הוחמר לפני שנים). יש עבירה של מתן שוחד ויש עבירה של לקיחת שוחד, כשהאחרונה נחשבת חמורה יותר, מטבע הדברים. העבירה מתמקדת בעצם מתן המתת או קבלתה, היא התנהגותית ואינה דורשת תוצאה אסורה. החוק מרחיב מאוד את היריעה גם על מי שרק ביקש שוחד, קיבלו באמצעות אחר, או שלא היה בתפקיד בעת קבלת השוחד.
הפרת אמונים היא עבירה שבה עובד ציבור מבצע פעולה במסגרת תפקידו הפוגעת באינטרס הציבורי, גם אם אינה נחשבת לעבירה אילו נעשתה כנגד יחיד. העבירה מתקיימת כאמור רק כאשר הנאשם הוא עובד ציבור, כאשר המעשה נעשה במילוי תפקידו והמעשה פוגע בציבור. אין צורך שהמעשה עצמו ייחשב לעבירה עצמאית בפני עצמה, אלא די בכך שהוא פוגע באינטרס הציבורי – עליו הוא מופקד. העונש המרבי על עבירת הפרת אמונים הוא עד שלוש שנות מאסר. יש מקרים רבים שבהם העבירה לא מגיעה לעבירת שוחד (לרוב, כאשר חסר יסוד ה"מתת"), אך יתקיימו כל יסודות העבירה של "הפרת אמונים". פסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות הרחיבה את האפשרות להפללה בעבירת הפרת אמונים (בפסיקה שנויה במחלוקת), בקובעה מבחן הנקרא ״צבירה״. יש להבחין בין עבירה של הפרת אמונים לבין עבירה של מרמה, הקבועה באותו סעיף אישום, הן אינן כרוכות זו בזו ויסודותיהן שונים. מבלי למצות, כאשר מדובר בהפרת אמונים – הפגיעה היא ככלל ישירות באינטרס שעליו אמון איש הציבור. כאשר מדובר בביצוע תוך "מרמה", הפגיעה אינה בהפרת אמון המייחדת את השליחות הציבורית, אלא ב"טוהר המידות הכללי" המצופה ממי שמשרת את הציבור הרחב.
קבלת דבר במרמה היא עבירה שבה אדם משיג טובת הנאה כלשהי באמצעות מצג שקרי או הטעיה. העבירה דורשת הוכחה כי הפעולה נעשתה מתוך כוונה וידיעה כי צד ג' הוטעה, וכי ההטעיה גרמה לתועלות שהופקו ממנה. העונש על עבירה זו הוא עד חמש שנות מאסר. עבירה זו, להבדיל מהקודמות שנסקרו, אינה מוגבלת רק לעובדי ציבור, אולם בהתאם לשמיטת היסוד הציבורי היא דורשת מידת ״עבריינות״ משמעותית יותר – הכוללת יסוד מוחמר של מרמה.
פעמים רבות, האתגר הגדול הוא בזיהוי ההבדל הברור בין מרמה להפרת אמונים, וכן בשרטוט קו הגבול של עבירות אלו עצמן. העבירות מנוסחות בצורה מופשטת, כמעט גורפת כל (שזכתה לביקורת), ופעולות רבות שלעתים לא נתפסות כעבירות פליליות כלל, עלולות להיחשב כנופלות בגדר האיסור של הסעיף הרחב.
יש גם פולמוס רחב בכל הקשור להיקף המודעות הנדרש מעובד ציבור לפסול שבמעשה. שכן, פעמים רבות, יש פער בין הפסול האובייקטיבי לפסול הסובייקטיבי, כאשר איש ציבור עשוי לסבור כי הוא מבצע את מעשיו במסגרת מנדט שניתן לו. דעת הרוב בפסיקה נוטה לכך שאין צורך במודעות לפסול שבמעשה. עם-זאת, סוגייה זו נותרה פתוחה עד עתה כאשר הושמעו דעות לכאן ולכאן בעניין.
