האם קצין מודיעין ששירת באוגדת עזה באירועי 7 באוקטובר זכאי להמשך איסור פרסום שמו, לאחר שגורמי הביטחון הסירו את התנגדותם? בית המשפט העליון השיב בשלילה
עע"מ 36544-09-26 עמידרור נ׳ רב-אלוף אייל זמיר ואח׳ (1.10.2026)
ביום 1.10.2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית המשפט העליון דחה את הערעור והתיר לפרסם את שמו ופרטיו המזהים של המערער, סא"ל אריה עמידרור. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה האם קצין המודיעין רשאי להמשיך וליהנות מאיסור פרסום שמו, לאחר שגורמי הביטחון עצמם קבעו שאין עוד מניעה ביטחונית לחשיפתו.
המערער שירת כקצין המודיעין (קמ"ן) של אוגדת עזה בעת אירועי 7 באוקטובר, וצה״ל החליט להדיחו בטענה לכשל מקצועי. בעתירה שהגיש לבית המשפט המחוזי ניתן מלכתחילה צו האוסר את פרסום שמו. הצו נשען על טעמים ביטחוניים בלבד – עמדת גורמי הביטחון והוראות הצבא האוסרות על חשיפת זהותם של בעלי תפקידים באגף המודיעין – ולא על טעמי פרטיות.
עם הזמן הותירו גורמי הביטחון את ההכרעה לשיקול דעת בית המשפט, ולבסוף קבעו שאין מניעה ביטחונית לפרסום. בעקבות בקשות להתרת הפרסום התיר בית המשפט המחוזי את פרסום השם ועיכב את ביצוע החלטתו; בית המשפט העליון הורה תחילה על עיכוב ביצוע נוסף עד להכרעה בערעור.
בית המשפט העליון הבהיר שאין בערעור שאלה של ממש המצדיקה דיון עקרוני בפומביות הדיון. לטענת המערער, ההחלטה המעודכנת לא התקבלה על ידי הגורמים המוסמכים, ועל בית המשפט לברר מדוע השתנתה העמדה; לשיטתו מדובר ב"הערכה" בלבד, יש לתת משקל לפגיעה בפרטיותו, ולכל הפחות להמתין עם הפרסום עד לשחרורו מצה"ל בעוד חודשים ספורים. מנגד המדינה השיבה כי ההחלטה התקבלה על דעת ראש מחלקת ביטחון מידע.
בית המשפט העליון דחה את הערעור. ההכרעה נעוצה בכלל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר": מי שהצדיק את איסור הפרסום היו גורמי הביטחון, ומשהם עצמם קבעו שאין עוד מניעה, לא נותר טעם להותיר את הצו על כנו. חזקת התקינות המנהלית של ההחלטה לא נסתרה, והיא אינה החלטה שרירותית אלא מקצועית ועניינית.
הודגש שגורמי הביטחון הביאו בחשבון גם את העובדה ששמו של המערער כבר נפוץ ברשתות החברתיות, "בריחה המונית של סוסים מן האורווה", ואת האינטרס הציבורי, שבנסיבות מסוימות עשוי להטות את הכף אף מול השיקול הביטחוני. בית המשפט אימץ את קביעת הערכאה הקודמת שלפרשה חשיבות ציבורית מובהקת, שכן היא נוגעת ביחסי הדרג הצבאי הבכיר, מנגנוני התחקיר ויכולת הצבא לאכוף את מסקנותיו, אל מול אמון הציבור במערכת הביטחון. ונראה שגם עמדת המערער עצמו, שלפיה ספק אם תהיה מניעה לפרסום בתוך חודשים ספורים, החלישה את בקשתו. מבחינה מעשית, שמו ופרטיו המזהים הותרו לפרסום עם מתן פסק הדין.
המשמעות המעשית של ההחלטה היא שאיסור פרסום שנשען על טעמים ביטחוניים מערכתיים הוא בעל משקל ממשי רק כל עוד עומדת מאחוריו עמדת מערכת הביטחון. משזו משתנה, טענות פרטיות כלליות יתקשו לשאת לבדן את המשקל, בוודאי בפרשה בעלת עניין ציבורי מובהק. נושא תפקיד ביטחוני שמבקש להגן על זהותו נדרש אפוא לבסס כבר מתחילת ההליך תשתית עצמאית: סיכון אישי קונקרטי, פגיעה מוחשית החורגת מזו הכרוכה בכל פרסום, ופגם של ממש בסמכות או בהליך קבלת ההחלטה של גורמי הביטחון – שכן חזקת התקינות קשה לסתירה. עם זאת, בית המשפט לא קבע כלל גורף שלפיו שמו של כל קצין חשוף לפרסום. ההכרעה נשענה על צירוף נסיבות מיוחד – הסרה מפורשת של ההתנגדות הביטחונית, אירוע בסדר גודל "תנ"כי", תפוצה קודמת של השם ותקדים של קצינים אחרים – ובית המשפט נמנע מדיון עקרוני בסוגיה.
