האם צעיר שעזב את ישראל בילדותו יכול לפנות ישירות לבג״ץ כדי לקבוע שאינו חייב בשירות צבאי? בית המשפט העליון השיב בשלילה
בג"ץ 21592-09-26 Moshe Beigel נ׳ מפקד יחידת מיטב (18.9.2026)
ביום 18.9.2026 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בג"ץ דחה על הסף את העתירה, בשל קיומו של סעד חלופי. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה האם צעיר שעזב את ישראל בילדותו יכול לפנות ישירות לבג"ץ כדי לקבוע שאינו חייב בשירות צבאי – חרף קיומו של מסלול מנהלי ייעודי לבירור מעמדו.
העותר, אזרח בריטי, נולד בבריטניה והגיע לישראל עם הוריו כפעוט. הוריו הצהירו בשמו שאינו מעוניין באזרחות ישראלית, ולכן נרשם כתושב קבע. המשפחה חזרה לבריטניה לאחר כארבע שנים. בין השנים 2020 ל-2026 נכנס העותר לישראל ויצא ממנה פעמים רבות באמצעות אשרות סטודנט שהנפיקה לו רשות האוכלוסין, עד שעוכב בנתב״ג בשל פקודת מעצר שהוצאה נגדו בגין אי התייצבות לשירות.
העותר ביקש מיחידת מיטב (בקו"ם) לבטל את מעמדו כ"משתמט", ובקשתו נדחתה. עתירה קודמת שהגיש נדחתה בשל אי מיצוי הליכים. לאחר מכן הודיעה לו יחידת מיטב, בתום בחינה נוספת, כי הוא חייב בשירות, משום שרשות האוכלוסין קבעה שתושבותו לא פקעה. בג"ץ דן בעתירה שהוגשה בעקבות ההחלטה הזו.
לטענת העותר, מעולם לא היה אזרח ישראלי, ומשעזב את הארץ גם אינו תושב בה, ולכן חוק שירות ביטחון אינו חל עליו. לשיטתו, אשרות הסטודנט שקיבל, וכן מכתב מהמוסד לביטוח לאומי שלפיו אינו תושב ישראל, מעידים על כך. מנגד המשיבים טענו כי האשרות ניתנו בשגגה, וכי לפי נוהל הרשות, מי שעזב כקטין נבחנת תושבותו מגיל 18, ומאז שהה העותר בישראל למעלה מארבע שנים וחצי.
בג"ץ דחה את העתירה וקבע כי לעותר עומד סעד חלופי: ערר לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, ובהמשך ערעור מנהלי. ליבת ההכרעה נעוצה בהבחנה בין שאלת חובת הגיוס לבין השאלה שממנה היא נגזרת – מעמדו של העותר כתושב קבע. מאחר שכל טענותיו נשענות על שאלת המעמד, מקום בירורה הוא בערכאה המנהלית הייעודית.
בית המשפט הבהיר כי אף שהעותר העלה טענות שונות לגבי חובת הגיוס, המחלוקת העיקרית נוגעת למעמדו בישראל, ויתר הטענות נגזרות ממנה. בג"ץ נשען על הכלל הוותיק שלפיו בג"ץ אינו מפעיל את סמכותו מקום שעומד לעותר סעד חלופי, ונמנע במפורש מלהכריע בטענות לגופן, שנותרו שמורות לעותר אם ימצה את המסלול החלופי. כשהרושם הוא שבית המשפט ביקש לשמור על חלוקת העבודה בין הערכאות ולא לייצר הלכה מהותית. מבחינה מעשית, נדחתה גם הבקשה לצו ביניים אך בית המשפט ציין כי מצופה מהמשיבים לאפשר לעותר לממש את זכותו לסעד החלופי ולהימנע מהליכי מעצר נגדו למשך 30 ימים.
המשמעות המעשית של פסק הדין היא שמי שעזב את ישראל בילדותו ונדרש כעת להתגייס, צריך לפתוח את ההליך בשאלת התושבות ולא בשאלת הגיוס. מספר הימים ששהה בישראל מאז גיל 18, נסיבות עזיבת המשפחה, מקום הלימודים והעבודה, וסוג האשרות שבהן נכנס – כל אלה נתונים שניתן לבסס בראיות ובמסמכים, וחשוב להניחם לפני רשות האוכלוסין ובית הדין לעררים, ולא בשלב ראשון לפני יחידת מיטב בלבד. עם זאת, בג"ץ לא קבע שהעותר חייב בשירות, וגם לא שמגורים בחו״ל אינם יכולים לפטור ממנו. ההימנעות מהליכי מעצר היא ציפייה מוגבלת בזמן ולא צו, ומי שמבקש לצעוד במסלול הזה נדרש לפעול במהירות, לפני שהסיכון למעצר בנתב״ג מתממש.
