מלחמת חרבות ברזל יצרה מציאויות קשות, עצובות ובלתי-נתפסות בתחומים רבים. אולי עשרות שנים לא התמודדה מדינת ישראל עם שאלות כה טרגיות – לא בהיקף הנורא ובוודאי שלא במורכבות. למרבה הצער, משפחות רבות הפכו למשפחות שכולות לאחר שיקיריהן עזבו את הכול ובאומץ בלתי נתפס קפצו לקו האש כדי להציל חיים.
חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950 קובע את המסגרת החוקית למתן פיצויים והטבות לבני משפחות החיילים במקרים העצובים הללו. המחוקק קבע מעטפת של זכויות שתכליתן היא למלא ולו במקצת מן החלל העצום שנפער אצל משפחות החיילים הנספים ולהקל קמעה על המשך חייהן.
החוק מתייחס לזכאים שונים לפיצויים: הורים, בנות-זוג וילדים. למרבה הצער, מלחמת ״חרבות ברזל״ והאירועים שקדמו לה, הציפה ביתר שאת פערים וחוסרים בחוק וריבוי המקרים המצערים הצריכו תגובה חקיקתית שתתקן את המעוות.
אחד מהנושאים הכואבים שעלו לדיון בוועדות הכנסת זמן לא רב מפרוץ המלחמה היה זכויותיהן של ארוסות של נופלים להכרה כמי שזכאיות לפיצויים ולסל זכויות מסוים. הטענה שנטענה הייתה שאין הצדקה אמיתית להבחין בין אלמנות צה"ל ובין ארוסות הנספים: אלו כאלו קשרו את גורלן עם הנספים, תכננו את העתיד באופן משותף והתכנון לחיים משותפים היווה רכיב משמעותי.
לאור גילם הצעיר לרוב של החיילים שנפלו, מדובר לא פעם במי שלא הספיקו לכרוך את חייהם באופן רשמי בחתונה, אך חייהם הזוגיים עדיין היו כרוכים לבלי הפרד.
למרבה הצער, טרם התיקון, לא הייתה כל הסדרה ביחס למקרים אלה – אפילו לא בצד הבסיסי והאנושי של מתן הודעה לארוסות על נפילת בן זוגן, דבר שהוסיף קושי על קושי.
לאור רגישות הנושא וחשיבותו, בהליך חקיקה מהיר תוך כדי מלחמת ״חרבות ברזל״ נחקק התיקון לחוק שהביא לתיקון של המציאות המפלה והקשה. חלק נכבד מהדיונים שקדמו להצעת החוק נגע לשאלה בדבר ההגדרות והראיות – קרי, מי תיחשב "ארוסה" וכיצד יש להוכיח זאת. בסופו של יום, המחוקק בחר במבחנים גמישים למדי שבוחנים באופן מהותי את הקשר הזוגי ואת רצינות הכוונה להינשא.
הלכה למעשה, קובע סעיף 35 לחוק המתוקן כי "ארוסה" – מי שביום מותו של הנספה הייתה מיועדת להינשא לו אף אם לא גרה עימו, והוכיחה כי הייתה בכוונתם להינשא. לגבי הוכחת הכוונה להינשא, קובע הסעיף מספר דרכים: פרסום פומבי (לרבות ברשתות חברתיות) של הכוונה להינשא, רכישת טבעת, קביעת אולם נישואים, התקשרות לרכישת דירה ועוד.
באשר לפיצויים עצמם קובע החוק זכאות למענק שנתי, לצד שורת הטבות בנושאים שונים. מעיון בדיונים שנערכו בכנסת ניתן להבין כי המחוקק ביקש לאזן בין הרצון לתת את המעטפת הכלכלית המתבקשת במקרים הנוראיים הללו, ומצד שני, לא להפוך את הפיצויים, כפי שנטען שם, "לריחיים בצוואר" שיכבידו על התחלת "חיים חדשים".
הגם שמדובר בתיקון חקיקה מבורך והכרחי, יש עדיין פערים שנדרש לתת גם להם מענה, גם ביחס לזוגות שלא מגיעים כדי הכרה כזוגות מאורסים או כידועים בציבור. ראוי שהמחוקק יסדיר בהקדם גם מקרים כאובים אלה.
