האם מחדלי חקירה – היעדר תיעוד הזירה ובדיקה בליסטית – מצדיקים זיכוי של חייל שכדור נורה מאקדחו ופצע את חברו? בית הדין הצבאי לערעורים השיב בשלילה
ע"פ 41481-05-26 סמ״ר (מיל׳) שוסטרמן נ׳ התובע הצבאי הראשי (17.9.2026)
ביום 17.9.2026 ניתן פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים, בהרכב הנשיאה אלופה אורלי מרקמן, המשנה לנשיאה תא"ל נועה זומר ואל"ם מאיר ויגיסר, בערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי המחוזי. בית הדין לערעורים דחה את הערעור על ההרשעה ועל העונש. השאלה שעמדה במוקד ההליך הייתה האם מחדלי חקירה מהותיים מצדיקים זיכוי – חרף הודאה מפורטת של הנאשם ועדויות מפלילות של עדי ראייה.
המערער, לוחם מילואים בדרגת סמ"ר, ניקה בשעת לילה אקדח פרטי שנשא במסגרת עבודתו כמאבטח, והשווה אותו לאקדחו של חברו ליחידה. לאחר מכן נקר באקדח כשהוא מכוון לרצפה, בלי לוודא שאין בו מחסנית או כדור בבית הבליעה. כדור שנורה ניתז מהרצפה לצווארו של חייל שישב במרחק כמטר עד שניים. הנפגע נותח וניתנו לו 17 ימי מנוחה (גימ"לים).
בית הדין הצבאי המחוזי הרשיע את המערער בעבירות פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, ובהתנהגות שאינה הולמת. הוא נידון לשישה חודשי מאסר בפועל, מאסר מותנה, הורדה לדרגת טוראי ופיצוי לנפגע.
הערעור לא תקף את קבילות ההודאה שמסר המערער במצ"ח (משטרה צבאית חוקרת), אלא את משקלה ואת מהימנות העדים. לטענת ההגנה, מצ"ח ומז"פ לא הגיעו לזירה, היא לא תועדה, האקדח לא נשלח לבדיקה בליסטית והתרמיל לא אותר, ולכן נותר ספק סביר ועומדת למערער הגנה מן הצדק. מנגד התביעה טענה כי הראיות שבידיה היו חזקות וחד-משמעיות, והמחדלים הנטענים לא פגעו בהגינות ההליך.
בית הדין לערעורים קבע כי מחדל חקירה כשלעצמו אינו מוביל לזיכוי. ההכרעה נעוצה בהבחנה בין חקירה חסרה לבין הגנה שקופחה: השאלה אינה אם ניתן היה לחקור טוב יותר, אלא אם החסר מנע מהנאשם להתמודד עם הראיות או להוכיח את גרסתו. כאן נקבע שהראיות שנאספו הספיקו כדי להוכיח את האשמה מעבר לספק סביר.
בית הדין הבהיר כי מחדלי חקירה נבחנים בשני מסלולים נפרדים: במסלול הראייתי נשאל אם המחדל מותיר ספק סביר באשמה, ובמסלול ההגנה מן הצדק נשאל אם הפגם הופך את ניהול ההליך עצמו לבלתי הוגן. בית הדין אישר שראוי היה לתעד את הזירה באופן ממצה ולבדוק את האקדח בדיקה בליסטית. עם זאת, ההודאה במצ"ח הייתה סדורה ורוויה באותות אמת, ונתמכה בעדי ראייה, בתיעוד ממצלמת הגוף של השוטר שהגיע לזירה ובהודעת התנצלות ששלח המערער לנפגע, שנוסחה במילים המבטאות אשמה. ונראה שגם הבחירה של ההגנה שלא להגיש את הודעות העדים במצ"ח פגעה ביכולתה להוכיח את הסתירות שטענה להן. מבחינה מעשית, גם הערעור על העונש נדחה, והמערער נדרש להתייצב לריצוי מאסרו.
המשמעות המעשית של פסק הדין היא שטענת מחדלי חקירה אינה עומדת בפני עצמה, ותוצאתה נגזרת מעוצמת יתר הראיות. מי שמבקש לבסס עליה ספק נדרש להראות כיצד הפעולה החסרה הייתה עשויה לתמוך בגרסתו הקונקרטית: חוות דעת מומחה הקושרת בין הבדיקה שלא בוצעה לבין תרחיש חלופי, עימות חזיתי של העדים עם גרסה זו, והגשת הודעותיהם הקודמות כדי להוכיח סתירות – כל אלה צריכים להיות מונחים לפני הערכאה הדיונית, ולא רק בשלב הערעור. עם זאת, בית הדין לערעורים לא קבע כלל גורף: הוא הכיר בכך שבמקרים חריגים מחדלים חקירתיים מובילים לזיכוי, וההכרעה נשענה כאן על הודאה מפורטת ועל עדויות מפלילות עצמאיות. היעדר אחריות וחרטה גם מנע מהמערער ליהנות מהקלה בעונש.
