זו תקופה לא פשוטה למחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), שסופגת חבטות מכל עבר. לפני מספר ימים ניתנה הכרעת הדין בעניינה של שוטרת מג"ב, אוריאן בן כליפא, בתום משפט ממושך. בן כליפא הורשעה אמנם בעבירת תקיפה, אך זוכתה מעבירות חמורות, תוך השמעת ביקורת נוקבת מצד בית המשפט על החקירה המרושלת של מח"ש. באותו יום ממש פורסם הדו"ח השנתי של מבקר המדינה, כשהפרק מהדו"ח שזכה לתהודה הגבוהה ביותר הוא זה שמבקר באופן נוקב את הטיפול של מח"ש ושל המשטרה בעבירות שוטרים.
פרסום הדו"ח לווה בדברי המבקר, מתניהו אנגלמן, ש"יש לבחון את הוצאת מח"ש מהפרקליטות", כשהמבקר הטעים שעל היכולת להבטיח עצמאות תפקודית מלאה למח"ש "מעיב השיוך המוסדי של מח"ש לפרקליטות המדינה". דברי המבקר כמו נותנים רוח גבית להצעת החוק מטעמו של ח"כ משה סעדה, סגן מנהל מח"ש לשעבר – הצעה שבפברואר האחרון אף עברה בקריאה טרומית – להוציא את מח"ש מהפרקליטות ולהכפיפה לשר המשפטים.
אך האומנם נכון לייחס את הקלקולים בעבודת מח"ש לכפיפות המוסדית שלה לפרקליטות דווקא? האם הוצאתה של מח"ש מהפרקליטות תבטיח לנו מח"ש חזקה, מקצועית ואפקטיבית?
קריאה בדו"ח המבקר תבהיר לנו שהשיוך של מח"ש לפרקליטות ממש אינו הבעיה המרכזית בחקירת התנהלות שוטרים. הדו"ח מלמד שיש בעיות רבות, אקוטיות ומשמעותיות, במספר רכיבים ובמספר מישורים של טיפול מח"ש והמשטרה בתלונות נגד שוטרים.
הדו"ח חריף במיוחד ומצביע על כשלים מערכתיים לאורך ולרוחב הן בעבודת מח"ש עצמה והן בטיפול מצד המשטרה בתלונות ביחס לשוטרים. הדו"ח מוצא היעדר קווים מנחים לטיפול בתלונות, חוסר אחידות בהתייחסות ובקבלת ההחלטות, היעדר סמכויות נדרשות למקבלי ההחלטות, פיצול בין גורמים שמקשה על טיפול אחיד וכולל, עיכובים באזרוח תפקידים, היעדר נתונים ואי מעקב אחר טיפול, הקצאת משאבים חסרה – ועוד ועוד.
הירידה בהיקף כתבי האישום שהוגשו על ידי מח"ש בשנתיים אחרונות פחות מטרידה בעיניי, שהרי ממילא הליכים פליליים צריכים להיות המוצא האחרון שננקט. המטריד ביותר מבין הליקויים הוא ה"חור השחור" שאליו נשאבות אלפי תלונות מדי שנה, למעלה ממחצית (55%) מהתלונות שמוגשות כלפי שוטרים. כל תלונה על התנהלות פסולה של שוטר שאינה מצביעה על התקיימות עבירה החמורה משנת מאסר אחת (וכמה חריגים נוספים) – אינה בסמכות מח"ש. מה קורה עם כל התלונות הללו שאזרחים הפנו למח"ש? הן פשוט נגנזות מבלי שהן מנותבות להמשך טיפול כלשהו. וכך, רוב התלונות שמוגשות על ידי אזרחים אינן זוכות לא רק למענה פלילי, אלא גם לא להתייחסות משמעתית או פיקודית. בלשון העם הן למעשה "נגרסות".
ומה הדבר המייאש ביותר? שהממצא המטלטל הזה אינו חידוש שהתגלה זה עתה. הדו"ח מאזכר שורה ארוכה של ביקורות קודמות בשני העשורים האחרונים שהציגו מחדל חמור זה של נפילת אלפי תיקים בשנה לתהום הנשייה בלא כל טיפול – וכל אלה לא הובילו לתיקון המתבקש.
העמקה בדו"ח הביקורת תגלה לנו אפוא ריבוי של כשלים ומחדלים הן במח"ש והן במשטרה, אך לא נמצא בו עיסוק מעמיק במיוחד בשאלה של המיקום המוסדי הראוי של מח"ש או ניתוח שיחייב את המסקנה שהכרחי להוציא את מח"ש מהפרקליטות.
קריאה בדו"ח תלמד אותנו שהתוצאות העגומות ביחס לאופן הטיפול – או שמא נאמר, אי טיפול – בתלונות ביחס לשוטרים נעוצה בגורמים רבים, כשהכפיפות של מח"ש לפרקליטות אינה יכולה להסביר את כולם. לא ניגוד אינטרסים בין הפרקליטות למשטרה ולא "אהבה שמקלקלת את השורה" בין הגופים מובילים לתת האכיפה ולגירעון הביקורתי כלפי השוטרים, אלא גורמים אחרים בתכלית.
הדו"ח השנתי של מבקר המדינה שפורסם כעת כלל גם פרקי ביקורת בהקשרים נוספים. אחד הפרקים החמורים שיצאו היה לגבי הביקורת הפנימית בשירות המדינה, כשהמבקר חשף שורה של כשלים במערך המבקרים הפנימיים במשרדי הממשלה, ואת העובדה שרוב המשרדים אינם מצייתים לחוק המחייב קיום ביקורת פנימית. מאליו עולה השאלה האם הוצאת מח"ש מהפרקליטות והכפפתה לגורם אחר במשרד ממשלתי – בהינתן בעיית הביקורת שנמצאה גם שם – היא-היא שתביא דווקא לתיקון המתחייב בטיפול בתלונות נגד שוטרים. נותר לקוות שדו"ח הביקורת העגום יביא הפעם לתיקון ענייני ונכון של כל הראוי לתיקון במח"ש, "שומרת השומרים". כי בנפשנו הדבר.
(טור דעה ב"גלובס", מאי 2023)