הטלת סנקציות כלכליות בין-לאומיות על אזרחים ישראלים - מה המשמעות?

הצו האמריקאי כנגד ארבעת הישראלים

נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, חתם לפני מספר שבועות על צו נשיאותי, המטיל סנקציות על ארבעה ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון. זאת, כפי שנכתב – בעקבות מעורבותם ב"יצירת אי שקט" באזור יהודה ושומרון ובגרימת תסיסה ביטחונית. לפי הנכתב בצו עצמו, הסנקציות הוטלו תוך התבססות על מידע מודיעיני שהיה מצוי בידי רשויות בארה"ב, ולא על עובדות שנקבעו במסגרת הליך משפטי כלשהו.

לאחר הוצאת הצו, שני בנקים ישראלים הקפיאו את החשבונות המנוהלים של שניים מתוך ארבעת הישראלים.

מדובר בצעד חריג ולא צפוי, כאשר למיטב ידיעתנו, זו הפעם הראשונה שארה"ב מטילה עיצומים כספיים אישיים על אזרחים ישראלים בשל נסיבות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני. חריגותו של הצעד נובעת בין היתר מהעובדה שנעשה למעשה שימוש בסנקציה בין-לאומית מתוך תכלית נראית להשיג תוצאה פנים-מדינית. ועוד, הפעלה של סנקציות שכאלה כרוכה באופן אינהרנטי בפגיעה חריפה בזכויות קנייניות של הפרט, ללא רף ראייתי גבוה במיוחד.

נשאלת השאלה, מה מקומן של סנקציות אלה, שהוטלו על ידי מדינה אחרת, בדין הישראלי-אזרחי? האם חובה להפעילן ולקיימן במישור הפנים-ישראלי? וגם, האם ניתן להפעילן, כאשר ברור שהדבר כרוך בפגיעה חריפה בזכויות הקנייניות של אזרחי המדינה המגלים ללא כל התראה מוקדמת, כי הופעלה נגדם סנקציה מרחיקת לכת שהשלכותיה עלולות להיות קיצוניות?

נקדים ונאמר כי לפי הדין הישראלי, החובה "לבודד" כסף המופקד בבנקים קיימת מכוח חוק איסור הלבנת הון (וצו איסור הלבנת הון) או מכוח חוק המאבק בטרור. אלא שבמקרה הנוכחי על פניו לא התקיימו התנאים המקדימים הנדרשים לשימוש בחקיקה זו (וביניהם הכרזה של שר הביטחון) וספק רב אם ניתן היה לעשות זאת, לאור טיב המעשים וחומרת המעשים המיוחסים לארבעה בצו עצמו. נותרה השאלה, האם הרשויות הבנקאיות בישראל רשאיות לאכוף את הצו הנשיאותי האמריקאי, ובאילו תנאים?

לב העניין מצוי בסעיף 2 לחוק הבנקאות, הקובע כי יש איסור על תאגיד בנקאי "לסרב סירוב בלתי סביר לתת שירותים של פתיחת חשבון וניהולו". ומכלל ה"לאו" קבעה הפסיקה את ה"הן", לפיו כאשר מדובר ב"סירוב סביר" לתת שירותים של פתיחת חשבון וניהולו – הרשות נתונה ביד הבנק בישראל להטיל הגבלות על הפעלת החשבונות.

פסיקת בתי המשפט בסוגיות דומות

במהלך השנים, נדרש בית המשפט העליון לסוגיות הללו, כאשר הבנקים הישראליים הקפיאו חשבונות של אזרחים, בעקבות סנקציות בין-לאומיות שכוונו כלפי מי שהיה לקוח שלהם.

רק לאחרונה, בהחלטה משמעותית שניתנה בבית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת ירדנה סרוסי), ניתן לארגון זק"א סעד זמני, שבמסגרתו שוחררה תרומה בסך 8 מיליון ₪ שהעביר האוליגרך, רומן אברמוביץ', כאשר עליו הוטלו סנקציות ע"י האיחוד האירופי. בנק מזרחי טפחות טען באותו הליך, כי הסירוב מצידו ״לשחרר״ את הכסף לזק״א הוא "סביר" לאור העובדה שייתכן שאם לא יפעל כאמור, מדינות זרות יצרו את צעדיו, בשל שיתוף הפעולה שלו עם אברמוביץ'.

בית המשפט המחוזי דחה את עמדת הבנק, את עמדת המפקח על הבנקים ואת עמדת היועמ״שית לממשלה וקבע, כי אין די בהצבעה על סכנה כללית וחשש מפני הבאות, ויש "להורות באצבע" מהם הסיכונים שנובעים מתן שירותים למי שהוטלו עליו סנקציות.

על החלטת בית המשפט המחוזי הוגש ערעור בית המשפט העליון, אשר ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי וקבע כי סירובו של הבנק במקרה האמור הינו "סביר". זאת, בשל הסיכונים הבין-לאומיים שהוא רואה את עצמו חשוף אליהם. נקבע, כי הבנק ערך בדיקה פרטנית של המקרה לאור מדיניות ניהול הסיכונים שהתוותה ע"י הנהלת הבנק, ואשר נוסחו במסגרת משטר הסנקציות של הבנק, וכי לא היה מדובר ב"החלטה אוטומטית".

לאור-זאת, נקבע כי לא ניתן לומר כי "סיכויי התביעה גבוהים" – תנאי שהכרחי להוכיחו במסגרת הבקשה למתן סעד זמני. כמו כן נקבע כי לא ניתן לומר שמאזן הנוחות נוטה באופן גורף לטובת המבקשים בהליך המקורי, שכן שלילת תרומה מזק"א – לא תמיט עליה פגיעה אנושה.

מאפייני המקרה הנוכחי

נחזור לעניינם של ארבעת הישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון; הצו הנשיאותי עצמו אינו אוסר על עריכת עסקאות עם הארבעה כאשר מדובר בגופים כלכליים שמצויים מחוץ לארה"ב. יש להניח אמנם, במובן הרחב ובהסתכלות האסטרטגית של הבנקים, כי אלה חוששים מהפעלה של סנקציות שונות מצד הממשל האמריקאי ומבידוד עסקי בעולם. עם-זאת, לא ניתן להתעלם מההבדל בין עניין אברמוביץ' לעניין הנוכחי; שם טענת הבנק הייתה כי לאחר היוועצות (בין היתר עם עורך דין זר הבקי במהות הסנקציות שהוטלו על אברמוביץ') – עלה כי העברת התרומה מנוגדת למשטר הסנקציות, וכי היא מסכנת באופן ברור את פעילות הבנק.

במקרה הנוכחי כאמור, בכל הכבוד לא ברור כיצד ניתן לעגן את החשש של הבנקים מפני סנקציות אמריקאיות, כאשר הצו בעצמו לא אוסר על כך (בהקשר זה יצוין, כי בנק הפועלים בחר שלא להקפיא את חשבונותיהם של שניים מהישראלים אשר שמותיהם נכללו בצו).

ואכן, חודשיים לאחר הטלת הסנקציות, הבהיר משרד האוצר האמריקאי לגופים הישראליים, כי על כל בנק לקבל החלטה עצמאית בנוגע למימוש הצו, וכי האמריקאים עצמם לא רואים טעם בסנקציות הגורפות שבחרו הבנקים להטיל על הישראלים – הכוללות הקפאה טוטלית של החשבונות באופן שלא מאפשר גם מחיה שוטפת.

נעיר בנוסף כי בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי כאשר בנק בוחר לנקוט צעד קיצוני שכזה, מוטלת עליו חובת ההתראה כלפי הלקוח (כך, למשל, ברע"א 2407/19 ישראל זיו נ' בנק לאומי לישראל, שם דובר באזרח ישראלי שנכנס ל"רשימה השחורה" של ארה"ב, נתן הבנק התראה של חודש מראש ).

במקרה הנוכחי, בחרו הבנקים בסנקציות מחמירות אף יותר מאלו שהצו קבע, וגם עשו זאת בלא התראה. נותר להמתין ולראות אם בפעמים הבאה, הבנקים יתייחסו באופן מחושב ושקול יותר לדברים, בוודאי כאשר המשמעות היא פגיעה אנושה בזכויות הקניין והפרט.

אודות המשרד

עו"ד רן כהן רוכברגר, הסנגור הצבאי הראשי לשעבר ואלוף משנה במילואים, הוא בעל מומחיות ייחודית בליטיגציה פלילית, בייעוץ לקראת חקירות ובמהלכן ובניהול הליכים פליליים. מתמחה במשפט פלילי, בדיני צבא, בתיקי צווארון לבן, בתביעות נגד משרד הביטחון, בדין משמעתי ובהליכים מנהליים.

עיקבו אחרינו

Scroll to Top